תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

מיתוס מתועב

מיתוס מתועב
 
 מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

  

  אני התפרנסתי מהם, ובשונה מלקוחות אחרים, כשנכנסו, ביליתי במחיצתם. "החבר'ה מראש-העין". זה היה הכינוי של קבוצת הצעירים התימנים, שהייתה מגיעה באופן קבוע בלילה, לנרגילה בן-יהודה, אחרי שסיימו לבלות במועדונים שמכרו הוויה ים-תיכונית. לפחות פעמיים בשבוע. 

 

  מבחינתי, לשבת איתם זה היה כיף. מריצים דאחקות חופשי. ההומור מוכר, החיקויים של זקני העדה נפלאים ומשעשעים. לעיתים היה מישהו מהם, שולף "רובטה" גאת, מניח על השולחן, ומי שרצה, לעס. למרות שיש לנו בחצר צמחי גאת שסיפקו את תאוות הסוטול של אבא, אני לא נתפסתי לזה. לעיסת עלי הגאת בנרגילה, תמיד הוציאה ממני את אותה בדיחה שחוקה : "עוד פעם יוצאים למרעה"? ככה זה, שנפגשים אנשים שצמחו מאותה ערוגה.   

 היו לנו מדי פעם וויכוחים, בנושאים שונים. כדורגל, פוליטיקה, וכו', הכול ברוח טובה.  בנושא אחד, הייתי אחד מול כולם: זוהר ארגוב.   

 הם ראו בו פורץ דרך. העריצו אותו, אהבו לשמוע את השירים שלו, ואפילו- בשל מוצאו התימני –  היו גאים בו. ואני תיעבתי אותו. כל הטיעונים שלי, שלא הייתי רוצה שכן כזה – נרקומן, ממשפחה של עבריינים, וכו' – לא ממש שכנעו. היו אפילו שהטיחו בפני את המשפט שהכי שנאתי לשמוע: "הגעת לצפון ת"א, ושכחת מאין באת". כנראה שהטיעונים שהשמעתי בגנותו, נשמעו באוזניהם המעריצות, כסוג של התחסדות.   

 מדי פעם, שאלתי חברים מהברנז'ה, כאלה שהכירו אותו ואפילו עבדו איתו- מה דעתם על האיש.  לכולם , אבל ממש לכולם, הייתה דעה שלילית לגביו. "נרקומן מגעיל, שקרן, רמאי, עבריין, מבריזן, חסר ערכים, ועוד כהנה וכהנה ביטויים- כולם שליליים. ובכל זאת, לאיש לא היה אומץ שאצטט אותו. הטיעון הראשי: "זוהר ארגוב, הוא אהוב הקהל. מאחר ואנחנו מתפרנסים מאהבת הקהל, אסור לפגוע במי שהקהל אוהב. זה עוד עלול לחזור אלינו כבומרנג. קוקטייל של אמוציות ורציונליזם.     

 את השיקול הזה הבנתי, ובכל זאת, לא עשיתי מסלידתי את האיש, סוד כמוס. להיפך. שורות אלו מבחינתי, הן הזדמנות  להוסיף על רשימת הסיבות לתיעובי את האיש, עוד סיבה אחת- מרכזית- שמסיבות מובנות, לא השמעתי באוזניהם באותם לילות.   

 אז הנה לכם חברים יקרים הסיבה האמיתית, שאותה, מסיבות מובנות, לא סיפרתי לכם באותו זמן. זוהר ארגוב, אנס בחורה שאהבתי!! את הסיפור שמעתי מפיה. מאז, אני מתעב את כל הפסטיבלים סביב המיתוס הזה. ביטאתי את סלידתי במאמר שכתבתי –  שחלקו צונזר – בנושא הזה, בספטמבר 97, בעיתון "על-השרון" (ידיעות-תקשורת), וזכיתי לים תגובות של קוראים, משני הסוגים. מיעוטם ביטאו הסכמה למסר המבצבץ מהמאמר, ורובם הביעו כעס ואפילו שנאה.     

 היו כאלה שביטאו את זעמם בקללות ואיומים,  בכל מיני וורסיות. רובם, תת-רמה ("וואלה, אם לא היית נכה, הייתי שובר לך את הרגליים, יא חתיכת בן זונה, מנייאק"…). מאחר והמיתוס סביבו לא דועך, להיפך, ראיתי חובה לעצמי להפיץ את דעתי בעניינו, ענייננו.   

להלן המאמר הלא מצונזר (עם השינויים המתבקשים) :   

  מיתוס מתועב /  מאת: נרי אבנרי      ("על-השרון"  9.9.97)   

   

זוהר ארגוב

זוהר ארגוב

 

 ברור לי, שאני הולך להסתבך עם חובבי הסוטול, ועם חלק ממאזיני המוסיקה הים-תיכונית, ומעריציו של  ה-אלק- "מלך".  

 

באותה מידה ברור לי, שלכל אדם שמורה זכות התיעוב, ואני מתעב את זוהר ארגוב, ואם ממש לדייק, אז את המיתוס שנוצר סביבו. אני יודע שיש מוסכמה שלא מלכלכים על מתים, אלא שהמיתוס הזה חי – ועוד איך חי – ובועט לכולנו בראש.   

    

מאז שהתאבד ארגוב, התחרו ביניהם גורמים שונים, מי ינפח יותר את המיתוס. כל גורם וסיבותיו. התקשורת – משיקולי רייטינג. עסקנים חברתיים למיניהם, מתוך קומבינציה מוזרה של דרישה לכבוד ורגשי נחיתות. והפוליטיקאים- אלה מאמינים שהערצה (מזויפת) ל"מלך", תעזור לצוד את הפתק הפרימיטיבי. את בעלי האינטרס הכלכלי, אני עוד איכשהו מבין, שהרי צבירת ג'ובות, היא תחביב נפוץ ונכון.   

    

היה לי הכבוד המפוקפק להכיר את זוהר ארגוב אישית. גם הוא כמו אומנים אחרים, נהג להיכנס  ל"נרגילה בן-יהודה" בלילות, לאחר שסיים הופעות. למרות שפה ושם, ישבנו ביחד-בד"כ כפה את עצמו- אני לא זוכר איתו צחוקים, או, שיחות מעמיקות. הצלילות, הייתה ממנו והלאה. מאז ומתמיד חשתי סלידה במחיצתם חסרי השליטה.   

    

אני בדעה שמוכרחים לומר את האמת. זוהר ארגוב היה אדם עם אוריינטציה עבריינית מובהקת. למעריציו זה לא הפריע, מפני שמבחינתם זימרתו הסבה להם ריגוש והנאה מרובה. ההערצה היא סוג מקובל ונחות של תודה.   

    

באותה תקופה העסקתי כמלצרית את פזית (שם בדוי) בחורה מושבניקית מקסימה מבית דתי. בת למשפחה ברוכת אחים, שחשבה שהגיעה לכרך הגדול, ויותר מאוחר התברר לה, שהגיעה לעיר החטאים. שכרה דירה קרוב לאוניברסיטה, וכדרכן של רבות מהסטודנטיות, פרנסה את עצמה בעבודת המלצרות.   

    

באחד מביקוריו הליליים בנרגילה בן-יהודה (שנת 84) היא ראתה אותו ניכנס, את הלולב המסטול, ונמלטה מהדלת האחורית, החוצה. המסעדה הייתה לא ממש מלאה, וחברתה ליאורה (שם בדוי) יצאה בעקבותיה, כדי לברר פשר הסתלקותה הפתאומית.   

    

"אחרי שהבן-זונה הזה ילך, תיקראי לי", אמרה פזית לליאורה. סתמה ולא פירשה.   

וה-אלק- "מלך", שלא ממש ידע איפה הוא נימצא, הניח את ראשו על כתפי, תוך שהוא מצהיר על אהבתו אותי. יותר מאשר יש בהצהרת אהבה כזו ביטוי למה שניכנס ללב, היא רומזת על מה שניכנס לראש.   

    

אחרי שיצא מהדלת הקידמית- שילם פי 10 ממה שהיה חייב – יצאה ליאורה מהדלת האחורית כשהיא צוהלת, והזעיקה פנימה את פזית.   

"תיראי מה הפסדת", אמרה לה, והראתה לה את הטיפ השמן, שהשאיר הרזה.   

"שיהיה לך לבריאות", אמרה פזית, "תמיד שיגיע, תשרתי אותו את".   

"מה קרה"? שאלתי אותה כשנכנסה, "איזה חשבון יש לך איתו"?   

"לא חשוב נרי", אמרה. "אני רק מבקשת ממך שתקבל את העובדה, שאני את האיש המטונף הזה, לעולם לא אשרת". הייתי בטוח שיש לה רתיעה ממסטולים, תגובה אופיינית לבחורות טובות ושמרניות, שלא ממש מכירות את הלילה התל-אביבי.   

    

כמה לילות אחרי זה- אותו סיפור. זוהר ניכנס, פזית ברחה החוצה מהדלת האחורית, וליאורה גרפה לבדה את הטיפ חסר הפרופורציות שהשאיר.   

    

מבין כל המלצריות שעבדו בנרגילה בן-יהודה, פזית הייתה הכי מקסימה. תבונתה, יופייה ועדינותה שבו את ליבי. לא הבנתי מדוע סירבה שאסיע אותה הביתה, אחרי שסיימה לעבוד- הרבה אחרי חצות. "אני אסע בטקסי", הייתה אומרת, ודוחה את הצעתי בעדינות.   

"ואני הצעתי את שירותי, כדי שיישאר לך יותר כסף", הסברתי את נכונותי. עם בנות אחרות, זה היה סידור כמעט קבוע. הסכימה להצטרף, רק בתנאי שיחד איתה אסיע עוד מלצרית, ושהיא תרד ראשונה.   

    

בד"כ כלל, התאהבות במלצרית, לא מומלצת למסעדן. יש בזה פוטנציאל לצרות. ולמרות שלא מומלץ, חשתי שזה קורה לי. חיזרתי אחריה בעדינות. "בלי ידיים", עם הומור, יותר חיוכים, אכילה משותפת, שרתי לה מדי פעם, ופתקים פה ושם. צריך להיות ווירטואוז, כדי לתמרן בין הקשיחות הנדרשת בעבודה, לבין העדינות הנדרשת בחיזור. זה לקח יותר זמן, אבל בסוף זה הצליח. השיבה לי אהבה.   

    

החשדנות פינתה את מקומה לאמון. ואם קודם עמדה על רצונה שאוריד אותה ראשונה, רמזה לי, שהיא מעדיפה לרדת אחרונה. הפחד הלא מובן בלהיות לבדנו, פינה את מקומו לרצון קבוע להיות ביחד. אחרי זה הציפור הקטנה, הלוחשת רכילות עשתה את שלה, בין צוות המסעדה. למה לא – בכיף!   

    

בקיצור, הבחורה המקסימה והתמימה הזו , שהכירה את שיריו בע"פ- כך סיפרה לי יותר מאוחר – אזרה לילה אחד אומץ, ואחרי הופעה של ה"מלך", הלכה אל מאחורי הקלעים, עם עט ונייר, וביקשה חתימה.   

    

שיחה קצרה ביניהם הסתיימה בהסכמתה שהוא – האליל – יסיע אותה הביתה. הייתה לו מרצדס ספורט, ומבחינתה, זה היה יותר מאשר אביר על סוס לבן. חברתה שבילתה איתה באותו הלילה הצטרפה, וכמו שאנחנו קוראים לעיתים במדורים הפליליים, הוא, במקום להסיען הביתה כמו שהבטיח, נסע ישר לדירתו, ברחוב עלית הנוער בגבעתיים.  "רק קפה ולהחליף בגדים", הבטיח.   

    

שתי הבנות סוממו, ואחת מהן, נאנסה באכזריות. זאת שמלצרה אצלי, לא הפסיקה לבכות, כשסיפרה לי את הסיפור. תלונה במשטרה לא הוגשה משתי סיבות שיש ביניהן קשר.   

א)- "אני אשמה. לא הייתי צריכה להיות כזאת טיפשה"…   

ב)- "אם האחים שלי ידעו, הם יהרגו אותי"…   

    

רק מי שחוותה אונס, יודעת כמה היא טראומטית. במיוחד אצל אלה שקיבלו חינוך דתי או שמרני. החיים אחרי, (כמעט) לעולם לא יחזרו להיות, כמו שהיו קודם האונס. החוויה הקשה שעברה אהובתי, הותירה בה צלקות שהפריעו לה ביום-יום. חייכה בתדירות אחרת- יותר נמוכה, ובכתה בתדירות יותר גבוהה.  רמת האמון שלה בגברים, נפגעה, הדימוי העצמי שלה היה נמוך, ומבחורה שמחה ותוססת, הפכה למופנמת. מי שרצה להתקרב אליה – ואני רציתי – היה מוכרח להיות עדין, ועם הרבה סבלנות. אני שמח שהייתה לי הסבלנות, מפני שככל שחלף הזמן, נפתחה ונתנה מעצמה יותר. והיה לה הרבה לתת. אני זוכר שהייתה מתעוררת בבעתה באמצע השינה, ואני איתה. הייתי מלטף את ראשה, עד שנרדמה שוב. היו לילות, שאחרי שהתעוררה, לא הצליחה להירדם עד הבוקר.   

    

בנובמבר 87, כבר לא היינו יחד. ולמרות זאת, הגיעה אלי ל"נרגילה דוד-המלך" לחגוג את התאבדותו. כולם במסעדה דיברו על הסתלקותו של המלך, ואני יושב מולה  בשולחן צדדי,   

ומתחלק איתה בתחושת ההקלה. "אלוהים שילם לו על מה שעשה לי", סיכמה את תחושתה. ואני בלי עצה הרי לא יכול אמרתי לה: "מבחינה פסיכולוגית, מה שקרה איתו, צריך להיות מבחינתך דף חדש. שחררי את עצמך, ותגבירי את הזרימה שלך עם החיים".   

כמה שווה העצה שלי, אין לי מושג. היא פנתה לדרכה, והשאירה אותי עם תחושת התיעוב שיש לי כלפי העלוב שזכה לכינוי "המלך".   

    

זה המקום להזכיר, למי ששכח, שסיבת המעצר ממנו לא שב, הייתה ניסיונו של ארגוב "לכפות את עצמו", על זוגתו של מי שהיה ידיד נפש שלו, הזמר ישי לוי. תלונתה, היא שגרמה למעצרו האחרון. סיפור האונס שאני מדבר עליו, לא היה מקרה האונס היחידי בחייו של ארגוב. על הרשעה בעבירה כזו, הוא אפילו ישב בכלא. העובדה שהיה לו קול נדיר, והגורל קבע אותו כנחשון הזמר המזרחי, לא מצדיקה טיפוח מיתוס כל כך שלילי.   

   

לא צריך להיות פסיכולוג, כדי לדעת שלמיתוסים יש השפעה רבה על בני נוער, שרואים בהם מודל לחיקוי. מהסיבה הזו, טיפוח המיתוס סביב האנס והנרקומן זוהר ארגוב – מסוכן.   

אין לי מושג כמה חללי סמים הושפעו מהמיתוס הזה. אבל למה לי ללכת רחוק? גילי, בנו יחידו, גם הוא נפל חזק לסמים. אני משוכנע שיש לו, לאבא, השפעה לא מבוטלת, בהשלכתו של גילי לביוב.   

 "זה קרה פתאום ביום שחור", הוא סיפר בראיון לידיעות-אחרונות, "התעוררתי בבוקר והחלטתי שאני רוצה לראות ממה אבא שלי כל כך התלהב. אז טעמתי". קראנו בעיתונים רק קמצוץ מההתדרדרות שלו, בגין התמכרותו. האם זוהי אחריות של אב כלפי בנו יחידו? האם אדם, שבנו עובר ייסורי תופת בניסיונות ההיחלצות שלו מהביוב  – וכל זה בגללו- ראוי להערכה ולהערצה? תשובתי החד-משמעית היא לא ולא. ועוד פעם לא! לבני הנוער בישראל הצמאים לדמויות מופת, מגיע מיתוסים יותר ראויים.   

אני יודע שהסתבכתי, ובכל זאת, עם האמת שלי אני יורד למחתרת.    

   

4 תגובות לפוסט "מיתוס מתועב"

  • לירון:

    בדיווק במצב שלך 🙂
    כל כך צודק..מתעבת את האיש..למה מעריצים אותו ככ?מה בגלל שהוא נולד עם כישרון?
    הוא היה חרא בן אדם,אנס (!!!!!) נרקומן עבריין חסר ערכים וגם לא נראה טוב במיוחד….

    איך אפשר להעריץ כל כך, לקרוא לו אליל ולרצות לקרוא רחווב על שם בן אדם כל כך רע..?

  • Vicky:

    That inigsht would have saved us a lot of effort early on.

  • נחום שחף:

    הביצים שלך לא קטנות בכלל

  • ישראל:

    מי שמעריץ אדם שהורשע באונס,הכה את אשתו,נרקומן,ישב בכלא ולבסוף התאבד צריך טיפול פסיכיאטרי.אם זה האב טיפוס של חלקים גדולים בציבור אז זה מצער מאוד,להתעלם משלל המגרעות של אדם בגלל שאוהבים את שירתו?!כבר נאמר ע"י חז"ל "מין מצא את מינו".

כתיבת תגובה

*