המכוערת שעילפה את זיוה
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
הוא היה האומן (כמעט) הכי מפורסם בארץ. לא היה מישהו שלא זיהה אותו. הנוכחות שלו גרמה לכל מי שראה אותו לחייך. ואם פתח את הפה, צחקו. כשנכנס בפעם הראשונה לנרגילה דוד המלך, מיד זינקתי אליו, והזמנתי את עצמי לשבת מולו. חיפש מישהו. הכימיה בינינו הייתה מיידית.
אחרי המפגש הראשון, הגיע המפגש השני והשלישי, עד שנרגילה נכנסה לסדר היום שלו. בבדיקה שעשינו ביחד גילינו משהו מדהים: אם הגיע למסעדה חצי ריקה, תוך שלושים דקות מאכסימום, לא היה שולחן פנוי. לא חשוב באיזה שעה הגיע. בדקנו כמה פעמים, ותמיד הסיטואציה חזרה על עצמה. מהסיבה הזו, כיניתי אותו לקמע של נרגילה, מה שהצדיק יחס מיוחד. כל הצוות ידע שאני אוהב את האיש, והנוכחות שלו- יש לה השפעה חיובית על הפדיון והטיפים.
בין יושבי השולחן הקבועים, היה גם חברי מהשכונה, שחקן הכדורגל יגאל הלל, שהיה לו חבר, שהתפרנס מעסק שנכחד- ספריית וידאו. הקשר האישי עם האומן התהדק עוד יותר, כשביקש וקיבל ממני קלטות וידאו עם פורנו קשה. הכי קשה שיש.
…
תוך כדי זה שאני מסניף עיתונים ושותה טורקי של בוקר, הטלפון צלצל. על הקו חברי הטוב הקמע: "נרי, אני צריך טובה".
מאחר ועשה למעני לא מעט, אמרתי לו "עד חצי המלכות".
"קבל לעבודה בחורה, שיש לי עניין בה".
"תן לה את הטלפון שלי, אמרתי, "ותראה את העניין כסגור".
"תודה נרי", אמר, "רונית זה השם שלה, אני מגיע ב- 13:00, לצהריים".
חזרתי לעיתונים. חמש דקות אחרי, שוב צלצול.
"בוקר טוב אני רונית", הציגה את עצמה, "קיבלתי את הטלפון שלך מהקמע…"
בבוקר אני יותר תכליתי "מתי את יכולה להגיע לשיחת שיבוץ עם זיוה"?
"מחר אחה"צ-ערב זה בסדר"? שאלה.
"שעה"?
"בערך בשש".
לא אהבתי את ה"בערך", אבל היא של הקמע , "תגיעי, זיוה תמתין לך בקרליבך".
דווקא היה לה קול נעים, חשבתי לעצמי. הרמתי טלפון לזוגתי. "מחר בשש בערב תגיע אלייך בחורה לעבודה, שבצי אותה". זיוה לא אהבה את הדיבור הזה.
"מה שבצי- ראית אותה"?
"לא ראיתי, אבל הקמע ביקש". אמרתי.
"אההה", הביעה את דעתה, "בטח הוא מזיין אותה".
"לא מאמין הוא נשוי", היתממתי, "וחוצמזה, זה לא ענייננו. היא תגיע, דברי איתה, תתרשמי ממנה ושבצי אותה. אם היא תזייף, תעיפי אותה. אבל לקבל אותה- אני חייב לקמע". לא הייתה לה ברירה, "בסדר"!
שלושה ימים אח"כ, שוב טלפון בוקר מפריע לי להסניף את העיתונים. זיהיתי את הקול: "מה קרה נרי? למה זיוה לא קיבלה את רונית לעבודה"?
הובכתי. "אתה רוצה להגיד לי, שהיא הגיעה, דיברה עם זיוה, וזיוה לא קיבלה אותה לעבודה"?
"זה לפחות מה שהיא סיפרה לי", אמר הקמע.
"תן לי את הטלפון של רונית", אמרתי, "ואני אדאג לשאר".
"רונית תצלצל אליך בעוד רבע שעה", אמר, "תעשה לי טובה נרי, היא חשובה לי".
"אחי, תראה את העניין כסגור", אמרתי.
כעסתי על זיוה. ממרומי יהירותי, התקשיתי לקבל התחכמות. אי אפשר היה לטעות בזעמי. לא הייתה במסעדה, צלצלתי הביתה: "למה לא קיבלת את רונית לעבודה"?
"איפה בוקר טוב? ניסתה להרגיע. "מה זה ההתנפלות הזאת? מה קרה לנימוסים שלך"?
"ממי, אני לא צריך לקבל שיחת טלפון מהקמע, כשהוא כועס", אמרתי, "את יודעת שהקשר שלי איתו חשוב לי".
"תגיד נרי", אמרה, "אתה ראית את הרונית הזאת"?
"לא ראיתי וזה לא משנה", אמרתי.
"קודם תיראה אותה, אח"כ ניראה אותך משבץ אותה". אמרה.
נהייתי סקרן: "מה הבעיה ממי"?
"צלצל אליה", אמרה, "תרשום את הטלפון, (562 וכו'), תזמין אותה לשיחה, מצידי, השיחה יכולה להיות אפילו בלילה, אצלך בבונקר, אני לא חוששת שתידלק עליה. אח"כ ניראה אותך. בשורה התחתונה, אתה בעל הבית".
הסקרנות שלי הרקיעה. איזה בעיה יכולה להיות, שזיוה תביך אותי מול הקמע?
"מה הבעיה, ממי"? ניסיתי.
" מ-כ-ו-ע-ר-ת! בחיים שלי לא ראיתי כזאת מכוערת, נרי. אם זה הטעם של החבר שלך, מה אני אגיד לך, זה כמו לזיין בעלי חיים".
"או קיי, ביי", חתכתי וחייגתי. "רונית"?
"כן. מי זה נרי"?
"כן", השבתי.
"איך זיהיתי את הקול שלך". שאלה.
"שמעתי שהייתה לך שיחה לא מוצלחת עם זיוה. היית צריכה אחרי זה להתקשר איתי, אני הייתי מסדר את העניינים".
"תסלח לי נרי, אבל הזיוה הזאת- שמעתי שהיא חברה שלך- היא מה זה שוויצרית".
"רונית", ניסיתי להרגיע, "אני מציע שתגיעי למסעדה היום בשש, אני אהיה שם".
"בחמש וחצי אני הולכת לראיון עבודה במקום אחר", אמרה, "אם יקבלו אותי, אז זה בסדר, מצאתי. ואם לא יקבלו אותי, אז מחר בשש זה בסדר ?"
הסקרנות הרגה אותי. "או קיי רונית, קבענו". וואלה קול סקסי, חשבתי לעצמי.
בערב הקמע הגיע. ביקור שגרתי. אכלנו יחד. הוא כרגיל, סלט ערבי כפול, חתוך דקדק, חזה עוף על האש, חצי מנה חומוס, עם פיתה חמה. שמן זית היה בשולחן. על חצי מנה חומוס, הזליף כמעט חצי בקבוק. אני: סלט ערבי אותו דבר, שתי ביצים עין, פיתה חמה, כוס חלב. "תני את הבון לאבו-ראמי", אמרתי למלצרית, "שהוא יכין, תגידי לו שזה בשביל נרי".
"בחיאת נרי, קח אותה לעבודה". ביקש, אחרי שהמלצרית השאירה אותנו לבד.
"אחי, התחייבתי, "תיראה את העניין כסגור. חוץ מזה, היא אמרה לי שהיה לה היום ראיון עבודה בחמש וחצי"…
"לא קיבלו אותה"! חתך.
"אין בעיה. קבעתי איתה מחר בשש", אמרתי.
"אני יודע, היא סיפרה לי". אח"כ התקרב קמעה: "נרי, אין לך מושג, איזה זיון היא".
"תיארתי לי", השבתי, "אחרת לא היית כל כך מתאמץ למענה".
…
אני לא יודע אם באמת הסקרנות הרגה את החתול, אבל אני יודע שהיא מנסה לעשות את זה גם לי. חיכיתי למחרת בשש. חשתי על בשרי את תחושת הנצח.
שש בערב, ניראה לי מה זה רחוק.
בבוקר, כשהביאה לי את הקפה והעיתונים, זיוה הייתה משועשעת. "נו, מתי אתה ניפגש עם הקופה"?
"לא יפה", אמרתי. "אסור לך לדבר ככה".
"אחרי שראיתי אותה", אמרה, "אני חושבת על זה שהחבר שלך מזיין אותה, מה אני אגיד לך נרי, אתם הגברים, כאלה דפוקים. בחיים לא אצליח להבין אתכם".
"גם אנחנו, לא מי יודע מה מבינים אתכן". התגוננתי.
לפני שהלכה, צחקה: "שעה לפני שהיא תגיע אליך, תעשה מדיטציה, אחרת, ירחם עליך אלוהים".
הרונית הזאת לא יצאה לי מהראש. ב- 18:00 היא הגיעה, ואני יושב בקרליבך, מפוצץ מסקרנות. האיחור שלה ניראה לי לא הוגן בנסיבות האלה. תוך שאני משוחח בטלפון, היא נכנסה, נעצרה ליד הכניסה, וסקרה את האולם. המסעדה הייתה חצי מלאה.
ממלצרית שניגשה אליה, היא ביקשה שתכוון אותה אליי. פתאום הבנתי למה התכוון הקמע כשאמר לי לא פעם "אני אוהב אותן מלאות". כשפסעה לעברי ראיתי שהליכתה הייתה גברית משהו. רגליה, מה שגברים מכנים, "רגלי בוקרים". דמיינתי את הקמע מזיין אותה.
"שלום, אתה נרי".
"כן, שבי בבקשה". ניסיתי להתעלם מהכיעור שלה.
"איזה קפה תשתי"? שאלתי.
"אני מעדיפה סחלב", אמרה, "החבר שלנו סיפר לי שיש לכם סחלב, ש-חבל על הזמן".
הזמנתי לה סחלב, אני כרגיל- טורקי.
"בואי ניגש ישר לעניין", אמרתי, "במה את רוצה לעבוד"?
"מה הוא לא אמר לך?- מלצרות"!! השיבה.
"יש לך ניסיון קודם"? שאלתי בחזרה.
"האמת לא", הודתה, "זה מאוד קשה למצוא היום עבודה במלצרות. יש עודף בנות בכל מקום". כאילו שמחסור במלצריות, היה פותר לה את הבעיה.
סקרתי אותה. אבו-ראמי, גם הוא, תוך שהוא נישען על דלפק המטבח, היא עם הגב אליו- קרץ לעברי. לא היה קשה לטעות בסיבת הקריצה. למרות המאמצים שלי לא לתת לה סיבה מיוחדת לחייך, חייכה מדי פעם. לא כל השיניים, היו בפה. חלק השאירה כנראה באיזה מקום. ואלה שהיו, לא היו באותו הצבע.
דאגתי. אלוהים אדירים, איך נותנים לדבר כזה פנקס בונים ??
אחרי שבקשה וקיבלה רשות – קמה לשירותים.
אבו-ראמי ניצל את ההזדמנות וזינק אלי. בשפתו הציורית אמר : "נרי, חוץ מטייסון (כלב הרוטוויילר של זיווה), אף אחד לא יכול להתקרב אליה".
בדיוק כשחזרה, הבריק במוחי רעיון: "זיוה עושה סידור עבודה כל שבוע", אמרתי לה, "תבואי ביום שישי בעשר בבוקר, נדבר שלושתנו, ובסידור של השבוע הבא, תשובצי". חתמתי את השיחה.
בכל מסעדה מצליחה, יש כמה לקוחות המוגדרים "בעייתיים". אלה אותם לקוחות, שהמלצריות לא אוהבות לשרת. שיכורים, עצבניים, קוטרים, לא משאירים טיפים, כפייתיים, קולניים וכו'. אני אקבע את הרונית הזאת , למלצרית שתשרת את הלקוחות האלה. הינה רעיון "לנקות" את המסעדה מטיפוסים מפוקפקים. הקמע לא יבוא אלי בטענות, שהרי אנחנו משלימים לבנות את שכרן, למקרה שיצברו טיפים בסכום זעום.
זיוה שמעה על הרעיון, וחיוותה את דעתה, שהוא לא מי יודע מה מוצלח.
"הבעיה שלי היא הקמע. אני לא רוצה לסרב לו", הסברתי את האילוץ.
בשישי ב- 10:00 הגיעה. הפעם דייקה.
"גם אם יהיה לך קשה בהתחלה", ניסיתי לחזק אותה, "אל תתייאשי. כל ההתחלות קשות", עודדתי, והשארתי את שתיהן לבד.
זיוה הדריכה אותה. לימדה אותה את התפריט, מחירים, עקרונות שירות, והכינה אותה לקראת מה שמחכה לה. לפני שהלכה, ביקשה וקיבלה תפריט הביתה, כדי שתספיק ללמוד אותו. נדרשה להגיע עוד באותו הלילה- בחצות. בשיא הלחץ, היישר לגוב האריות.
שעה לפני שהגיעה, קראתי למנהל האולם, ורדי, והכנתי אותו לבואה של מפלצת שתהיה צמודה אליו. "אתה קובע לה איזה שולחנות לשרת" הבהרתי. "קליינטים בעייתיים, יזכו בשירותה". היה משועשע מהרעיון.
ליוויתי אותה במבטים. להפתעתי, גילתה ביטחון גבוה יחסית לעובדת חדשה. לא חיכתה לורדי. אם עיכב את שיגורה לשולחנות, שיגרה את עצמה. היו לקוחות שהגיעו קרוב לאוזני והביעו את תמיהתם: "מה זה נרי, מאיפה מצאת את הדבר הזה? שלא תעז לשרת אותנו" וכו'. לאלה, הייתה לי תשובה מוכנה: "היא ביתו של מנהל אגף הפיקוח בעירייה. העסקתה מבטיחה לי שקט מרפורטים".
היו שהעדיפו לכתוב את דעתם על פתק, ושלשלו לתיבת התלונות. הקפדתי לרוקן את תיבת התלונות כל בוקר, ולהגיב מיד לתלונות של לקוחות שהשאירו מספר טלפון. התלונה הנפוצה ביותר במשמרת שלה, התייחסה למראה שלה. העסקתה הפליאה רבים שראו בה אשמה בכיעורה ובי אשם בהעסקתה. לא הצטערתי כשכמה מהלקוחות שלא רציתי לראות במסעדה, קמו והלכו. מהבחינה הזו, היא לא איכזבה.
…
לילה אחד, בעוד אני רכון על שולחן העבודה בבונקר, מכין תפריטים, צלצלתי לצ'קרית ובקשתי לעזרה שלוש מלצריות, לשעתיים-שלוש. "כשירד הלחץ, אשלח לך", אמרה.
בסביבות שלוש לפנות בוקר, ירדו לבונקר שתי מלצריות וקופה. גזרנו, הדבקנו, פטפטנו, ושתינו קפה. הקופה העדיפה יין, ולמרות שפעם ראשונה הזמנתי אותה לבונקר, ידעה מאיפה לקחת…
כטוב ליבה ביין, הפתיעה בשאלה: "תגיד נרי, מהם הקריטריונים שלך לקבלת מלצריות לעבודה"?, ועוד לפני שהגבתי, המשיכה: "אתה יודע, אני כאן כבר שבוע, ונידמה לי שזיוה לא ממש מקפידה על קבלת מלצריות נאות". הייתי בהלם. לא רק אני, גם השתיים האחרות. "את צוחקת עלי"? שאלתי.
"לא, אני מדברת ברצינות. תסתכל בעצמך, אתה יכול לומר שהמלצריות בנרגילה יפות"? נשמעה רצינית.
החלפתי נושא: "איך ידעת איפה בדיוק יש כאן יין"?
"אני יודעת עוד דברים", סתמה ולא פירשה.
שתי המלצריות ואני החלפנו מבטים. לא התאפקתי: "הייתי מספר לך סיפור על גמל שחטף שוק, כשראה במראה מה יש לו על הגב. אבל נשאיר את זה לפעם אחרת". לא הבינה.
מי שגאל את נרגילה מכיעורה, היה דווקא לקוח שיכור, שבאחד הלילות ניטפל אליה, ולא הניח לה, עד שפרצה בבכי. למזלי, לא הייתי עד לזה. אחרת, הקמע היה מפיל עלי את התיק.
למרות שהפסיקה את עבודתה בנרגילה, ידעתי שהקשר ביניהם נימשך, לפי זה שהוא ביקש ממני את המפתח של הבונקר, לפחות פעם בשבוע .
מה מצא בה ? שאלתי את עצמי והשבתי: אל תחקור במופלא ממך…
השעה 12.15 בלילה קיבלתי צעקות מרעיתי.היערתי אותה משינה.מרוב צחוק.הרגת אותי.מומלץ לא לקרא בתרם תלך,להלוויה של השכנה ממול,יחשבו שהרצת משהוא.אלאק סחלב אני בראיון מתבייש לבקש כוס מים,אהבתי את הקריצה של אבו-רמי(ואני זוכר את הקיצות שלו)אהבתי את הגמל.שחטף שוק במראה כשאני מדמיין את רונית יושבת עליו.(את הדבשת הוא לא ראה)אז היבנתי מאיפה השוק של הגמל.מזל שהעלו את רונית מאחור והגמל לא ראה אם היה מלפנים וראה את טייסון,אז…לכן,הייתי נותן כותרת,המכוערת שעילפה את"טייסון"
השעה 5:41 גם אני הערתי את אישתי. אני עדיין סקרן איך היא ידע אפה היין בבונקר?