שמוליק קראוס כוכב תחת(ון)
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
כחובב מוזיקה, שמוליק קראוס היה מושא הערצתי שנים הרבה. עד שהכרתי אותו אישית. בחיים לא האמנתי שהערצה, אפשר שתפנה את מקומה לתיעוב.
המקום: נרגילה דוד המלך. על המדרכה כ- 120 כיסאות, כולם תפוסים, ויש תור.
השעה: (בערך) 03:00 אחרי חצות.
מצב בסיסי: אסור לי על פי החוק, להוציא למדרכה יותר מ-40 כיסאות.
המקרה: יעל המלצרית נכנסה למטבח נסערת: "נרי, אני לא מוכנה לשרת את השולחן של שמוליק קראוס" (זיהתה אותו).
"מה קרה"? שאלתי.
"איזה פה מלוכלך. ביקשתי מהם לא להרעיש (חשש משכנים לבל יתקשרו למשטרה), והבן-זונה הזה שואל אותי, תגידי את מוצצת? …מה זה"?
צלעתי אליהם. באותו שולחן שקראוס ישב, היה גם שייקה בעל הבית של הפאב הידוע "בוננזה", שאני מכיר אותו כאחד הקבועים. "בחייאת שייקה, תרגיע אותו", בקשתי .
קראוס שאל אותו, "מי זה הצולע הזה"?
"זה נרי, בעל המקום".
ואז פנה אלי: "אתה רוצה את הג'חנון הזה בתחת"?
העיניים שלו היו רעות. נבהלתי, "שייקה, מה קורה? תרגיע אותו". מאחר והיה לקוח קבוע, ראיתי בו אחראי למה שקורה בשולחן.
"רוצה שקט"? שאל קראוס, "הנה לך שקט", אמר והשליך לכביש את הצלחות, הכוסות ואת כל הבקבוקים הריקים שהיו – והיו הרבה – על השולחן. קמה מהומת אלוהים. פתאום מאחד השולחנות הסמוכים, קם לקוח אחד, אמיץ, תפס את קראוס בחוזקה, ודרש ממנו להירגע, "אחרת (כולם שמעו) – אני אזיין אותך בתחת, כאן, על המדרכה, כמו שזיינתי אותך בכלא באגף 9 ".
שייקה ביקש את החשבון של כל השולחן, שילם בתוספת טיפ שמן, ומיהר להסתלק.
אחרים – לא כולם – ניצלו את המהומה, והסתלקו מבלי לשלם. והיו שניסו להפריד בין הניצים.
בעוד העובדים שלי ממהרים לפנות את הכביש מהזכוכיות השבורות, הופיעה ניידת משטרה, ממנה יצא שוטר עם חזה מנופח ופנקס רפורטים, ועשה הצגה. לא כל יום יוצא לו להתעמת עם "עבריין" מול קהל. ביקש רישיונות עסק. היה לי היתר לעבוד עד חצות.
"אני אלמד אותך", הטיף לי, "מה זה להיות פתוח בשעות האלה".
הביקור של קראוס בנרגילה תחיל בדו"ח המשיך במשפט, וניגמר בזין. בית המשפט פסק, שהמסעדה תיסגר בדיוק בחצות. המשמעות הכספית- פחות עשרות אלפי שקלים, בפדיון החודשי.
חלפו חודשים, בינתיים העתקתי את פעילותי לנרגילה קרליבך (פסיקת ביהמ"ש כובדה, ונרגילה דוד המלך נסגרה מדי לילה בחצות), שהייתה פתוחה 24 שעות ביממה.
לילה אחד ראיתי את שייקה מבוננזה יושב בשולחן פינתי עם אורחים מרוסיה. נראו משועשעים במידה. שייקה ניראה כמי שהדריך אותם לראות תפריט שלא ראו בחיים. תמונות העירום שעטרו את הדפים, היו הסיבה השנייה למצב הרוח. לפני זה, לא קשה לנחש, תדלקו את עצמם בפאב של שייקה. חשבתי שזה היה רגע נכון לסגור איתו את החשבון. קמתי אליו, וביקשתי ממנו להסתלק. המבוכה שלו מול האורחים שהביא, רק חיזקה את ההנאה שלי בסגירת החשבון איתו. לא יכולתי לסלוח לו על הנזק שנגרם לי, כתוצאה מהלילה ההוא בדוד המלך.
ניסה להיתמם "מה קרה נרי, מה עשיתי". הזכרתי לו. בעוד אנחנו מדברים, האוכל שהזמין הגיע לשולחן. "לא אפריע לכם לאכול", אמרתי, "שיהיה לכם בתיאבון, אני מקווה שזאת פעם אחרונה שאני רואה אותך. אינך רצוי כאן". מאז אותו הלילה, לא ראיתיו.
כמה שבועות לאחר מכן, ניכנס לנרגילה קרליבך שמוליק קראוס. הפעם עם גברת שהכרתי בעבר, כמי שהטיפה לי בגין התפריטים. הטפה שהסתיימה בסוג של ידידות שמומשה בביקורים נוספים. הגברת זיהתה אותי, ומשום מה החליטה להצטרף לשולחן בו ישבתי עם חבריי, יגאל הלל ועו"ד יוסי שפרלינג. קראוס אחריה.
שנאתי אותו. לא יכולתי לשכוח ולסלוח לו על הנזק שגרם לי באותו לילה מר ונמהר בדוד המלך. ולמופרע הזה, הייתה החוצפה לשבת מולי, ולשחק אותה כאילו הכול בסדר בינינו. במאמר שכתבתי על שמוליק קראוס ב"פטיש" (מקומון חברתי שערכו חני קים ובן-דרור ימיני) באפריל 90, כתבתי את השורה הבאה: "הגברת שהביאה אותו, פרשה, אחרי שמאמציה לשכנעו לוותר על מעיכת שדיה, עלו בתוהו".
ציפיתי שתיקח אותו איתה, שהרי לעולם אי אפשר לדעת מה ילד רגע עם המופרע הזה.
חשתי כאילו היא חירבנה אותו אצלי, והסתלקה. הזמין בירה, ועוד בירה, ועוד בירה. שלא כמו בפעם הקודמת, הפעם הרגשתי יותר בטוח. באותה משמרת עבדו שני עובדיי החסונים , ורדי ה-"דורמן" (195 ס"מ שרירים), ומנהל האולם טל פטילון. ידעתי שאם יתפרע, הם, אם רק יקבלו הוראה, ישליכו אותו באוויר, כאילו היה בצק של פיצה.
משום מה, נידלק על חברי יגאל הלל (שחקן כדורגל, ושותפי לדירה). תפסו ביחד אחלה ראש. אני, את יכולתו הנדירה של יגאל להתחבב על זולתו, מכיר משחר נעוריו. היה בן-בית אצלי. ובכל זאת הקראוס הזה איש מופרע, ולתפוס איתו ראש, ניראה לי סיפור מסובך, במיוחד למי שלא נוגע באלכוהול.
קראוס דרש מיגאל לכתוב שירים מטופשים שהגה באותו רגע, כשמדי פעם הביט בי, ושיחרר קללות עסיסיות בערבית. לאט לאט, הצטרפתי, ונתקפתי דחף מוזר להעליב אותו. כשראה שאני מפשיר, חייך והזמין אותי על חשבונו לבירה. "אני שותה רק עם החברים שלי", הסברתי את סירובי.
"תיראה את הצולע הזה", אמר ליגאל, ואח"כ פנה אלי, "על מי אתה עושה אבו-עלי"?
"אתה צוחק עלי שאני נכה"? שאלתי אותו, "לא הייתי מתחלף איתך. לדעתי הנכות שלך מעוררת רחמים פי מיליון".
"אם תרגיז אותי", איים עלי, "אני עולה על השולחן, ומראה את התחת שלי לכל הקליינטים".
"אני לא הסיבה לדחף הזה שלך", אמרתי לו, "אני מנחש שיש כאן מישהו, שאתה מחזר אחריו, והיית רוצה לגרות אותו להמשיך איתך את הלילה, באמצעות חשיפת החור שלך שמקבל אורחים מדי פעם".
ריחמתי עליו. איש כל כך מוכשר, שיש לו כל כך הרבה זכויות בזמר העברי, לא מסוגל לנהל את עצמו בצורה מכובדת. קצת אלכוהול, והחרה מציף לו את הראש.
ירדנו אחד על השני. הוא ניתפס לנכות שלי, אני לגלגתי על עליבותו. הוא כינה אותי, "קפיטליסט תימני", ואני כיניתי אותו "עלוב נפש". הוא הטיח בפני שאני "עבד לכסף", ואני השבתי לו שהוא "עבד לטיפה המרה".
כל אותו הזמן, המתין בשולחן סמוך נהג המונית שהביא אותו (ואת הגברת שפרשה). משנתארכה שהייתו במקום, חש שקראוס נהנה, ולא ממש בא לו, להעביר את הלילה עד לשעה בלתי ידועה. ואז פנה אליו: "שמוליק, יש טעם שאחכה לך, או שעדיף שאסע"?
השבתי במקומו: "סע, בלאו הכי עוד מעט תגיע המשאית של הזבל, ותאסוף אותו".
יגאל עשה לי סימן שהגזמתי. ואני ניסיתי להסביר: "יגאל, הבן אדם, זיין לי את הפדיון בדוד המלך. אכלתי אותה בגללו, בעשרות אלפי שקלים לחודש".
שיחק אותה לא זוכר. "נרי, אל תפיל עלי תיקים", אמר.
"אתה רואה מה עשה לך האלכוהול", שאלתי בלגלוג.
"אני מאוד אשמח להגיע ללוויה שלך", אמר לי.
"מבחינתך זה מאוחר, הגבתי, "מפני שהקדמתי אותך והייתי בלוויה שלך".
עוד פעם ניטפל לנכות שלי. ואז הבאתי לו אותה במונולוג ארוך: "חבל, חבל שהכרתי אותך. היית בשבילי מלך נערץ ומוסיקאי מחונן. כתבת את השירים הכי יפים בשפה העברית, היית חדשן. תראה מה נישאר ממך. אנשים שמכירים אותך, פוחדים מהסוטול שלך. אנשים לא אוהבים אותך, ומרחמים עליך. החיים שלך אשכרה בזבל. מזמן לא הקלטת משהו חדש. משהו מת בך. אני משוכנע, שהיו לך הרהורים, לשים לכל זה קץ".
(ברטרוספקטיבה, אני לא גאה במונולוג הזה, אבל באווירה שהייתה, זה מה שיצא לי).
השיניים שלו נקשו, הלסתות התהדקו, העיניים התלחלחו, ומבין שיניו סינן: "נרי, אל תמתח את החבל יותר מדי. אני ארביץ לך, ככה, עם הנכות שלך". לחצתי על הברקסים.
בינתיים, הצטרף לשולחן, מסטול נוסף, יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר, שהתיישב במקום שפרלינג, ששתק רוב הזמן, עד שמאס באווירה, והלך. ההצטרפות של קלפטר, שברה את אווירת הכאסח (בחצי צחוק) שהייתה , ואז קמתי ואמרתי לקראוס, תוך כדי לחיצת ידו, "אם הגזמתי, אני מתנצל".
אחרי שהלך, שאלתי את עצמי, מה אני חושב עליו באמת. תשובה חד משמעית לא הייתה.
הזעם על הנזק שגרם לי, התפוגג עם הזמן, חוסר היכולת שלי להזדהות או להבין את ההתמכרות לאלכוהול, נשארה, וההנאה החריגה שלי מהמוזיקה שיצר-
את זה, אין כוח בעולם, שיכול לקחת לי. אפילו לא הוא עצמו.
Whoa, things just got a whole lot esiaer.