עצת הזהב של יוסי שריד
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
בלשון המעטה, לא נמניתי על מעריציו. אפשר לומר, שאפילו תיעבתי אותו. ראיתי בו שמאלני מסוכן, ששליטתו הנדירה בשפה העברית עושה אותו עוד יותר מסוכן. מבחינתי, הוא היה המרעיל הראשי של בארות ציון. פעם, למי ששכח, כינו את יחצני הרפיון – "מרעילי-בארות".
השנה – 84, ונרגילה בן-יהודה, שידעה חודשים קשים, נכנסה לשלב ההמראה שלה. באחר צהריים קיצי, הוצאתי למדרכה שולחן קטן וכיסא, וישבתי בכיף על המדרכה התל-אביבית. בין לגימת קפה, לקריאת עיתון, פינקתי את עצמי בנעיצת מבטים בעוברות ושבות. הקיץ דוחף אותן, את נערות ת"א, להרחיב דעתנו הגברים, ואת זה הן עושות באמצעות הטריק הישן והטוב – מחשופים נדיבים. חזייה לא צריך.
פתאום אני רואה אותו. הוא יצא מהמיספרה ממול אחרי שהפקיר את מעט השיער שלו, למספריים של איציק הספר. חצה את הכביש לכיוון שלי, וכשהיה במרחק דיבור, פניתי אליו: "מר שריד, אפשר להזמין אותך לכוס קפה"?
"כן, למה לא", השיב, "אבל אני מעדיף שנשב בפנים".
נכנסנו פנימה, ועוד לפני ששאל לפשר הזמנתי, הצגתי את עצמי " קוראים לי נרי, ואני בעל המסעדה" – ומיד פתחתי: "אני לא מחמיץ את הטור שלך במעריב. כמעט תמיד, אני מוצא את עצמי בויכוח איתך. מהטור האחרון שלך, ממש נעלבתי".
"מדוע"? שאל, "מה כתבתי שכל כך העליב אותך"?
"אני מגדיר את עצמי, כבעל דעות ימניות", אמרתי, "תשאל מה שאתה רוצה. אחרי שאשיב על כל שאלותיך, תגלה, שאני ממש לא מתאים לסטריאוטיפ של המצביע הימני". (במאמרו, הגדיר את איש הימין, כאלים קולני, בלתי דמוקרטי, ועוד כהנה וכהנה תיאורים). "ואם יש בינינו", המשכתי, "כאלה שעונים על התיאור שלך, הבעיה היא של החברה הישראלית כולה". סיימתי את מחאתי. תגובתו הייתה לבבית, ונפרדנו בלחיצת יד, כשהוא מבטיח להיכנס מדי פעם.
נכנס כמה פעמים, וכל ביקור שלו, חיזק את הערכתי אליו, למרות שבנושאים המדיניים מעולם לא הסכמתי איתו. למדתי להעריך אצלו את השקיפות, מעולם לא שמעתיו אומר משהו שאפשר לפרשו כדו-משמעי, את החיים בצניעות, את נכונותו לשלם מחיר בגין יושרו האינטלקטואלי, והשקפתו המדינית (אז) החריגה.
גם אם לא הסכמת איתו, אי אפשר שלא להעריך אותו. נכון היו ימים שהתבעסתי, שירה חיצים מושחזים בפוליטיקאים שהערכתי, אבל אי אפשר שלא להעריץ את יכולתו הנדירה להתנסח. תאווה לאוזניים.
אחרי כמה ביקורים, השאיר לי כרטיס ביקור, כשבגב הכרטיס רשם את מספר הטלפון שלו בבית, תוך שהוא אומר, "אם תזדקק לי, אל תתבייש, תתקשר". שורות אלה נכתבות, בגין עזרתו של שריד בימים שעשיתי מאמצים אדירים לגרש דיכאון וייאוש, שאיימו להשתלט עלי ולהכריע אותי.
יום אחד, אני חוזר למסעדה מקניות, עם אוטו עמוס לעייפה בירקות, ולתדהמתי, מצאתי דלת נעולה עם פלומבה. הצצתי פנימה מבעד לוויטרינה, וראיתי את צוות המסעדה, יושבים בפנים, מרוסקים, ממתינים שאגיע.
נכנסתי מהדלת האחורית. בנג'ו אחי סיפר שהגיעו מהעירייה פקחים עם שוטר, בידם צו סגירה שיפוטי, סגרו את הדלת עם הפלומבה, והודיעו, שאם נעז לפתוח, נואשם בהפרת צו של שופט, עם כל מה שמשתמע מזה. אין מילים לתאר את ההרגשה. חשתי כמו בלון שנעצו בו סיכה. לא בצדק (!!!!!!!!) דווקא עכשיו, שהמסעדה סיימה את תקופת החיתולים, והפדיון בקו עלייה, דווקא עכשיו, הגיליוטינה.
בנג'ו השבור, רצה ללכת הביתה, ואני קבעתי- נשארים ובודקים מה עושים. בדבר אחד הייתי בטוח. הם לא ינצחו אותי. אני מוכרח לחזור ולמכור מלאווח וג'חנון, מפני שהאלטרנטיבה היא, (הכי קרוב ל-)מוות. העסק חייב כסף, יש לי צ'קים בחוץ, מגיע לעובדים שכר, ספקים, התחייבות ארוכת טווח לתשלום שכר-דירה, אלוהים מה עושים?
מכל האופציות שעמדו לרשותי, בחרתי ב…הפגנה מול ביתו של ראש העיר שלמה להט.
בנג'ו קנה בריסטולים וטושים עבים, אני כתבתי כמה סיסמאות (אני זוכר אחת: "אבוי לעיר שפרנסיה אדישים לפרנסת נכיה"!). באחד הבריסטולים כתבתי:
"לכל הלקוחות.
ראש העיר שלמה להט, החליט לסגור לי את העסק. אם יש מי מהלקוחות שרוצה לעזור לי, אני מפגין מול בייתו, בנאות אפקה. בתקווה שהמאבק ישא תוצאות טובות, תודה למזדהים. נרי אבנרי.
את הבריסטול הזה, הדבקתי בוויטרינה, ויצאנו עם הצוות, אוהל ובריסטולים, אל מול בייתו הפרטי של ראש העיר. מאחר ולא היה לי מה לעשות, התכוונתי להישאר באוהל המחאה, עד שימס לבבו. שלוש שעות אחרי זה, הגיעו שלוש ניידות משטרה. נצטוויתי לעזוב. "אם אתה רוצה להפגין", אמר לי אחד הקצינים, "תגיע מחר למרחב דן, תבקש רישיון, אם תקבל- תפגין". הספקתי להשיב לשאלות של כמה עיתונאים, והתקפלתי. למחרת הופיעה הכותרת בעיתון: "נכה הפגין מול בייתו של ראש עיריית ת"א".
במרחב דן, נאמר לי, שמותר לי להפגין בכיכר מלכי ישראל. מחמת המבוכה, ויתרתי על הרעיון. חשתי שמפגש שלי עם אנשים שאני מכיר, בנסיבות האלה, יביך אותי עד מאוד.
נסעתי למצודת זאב, וביקשתי מאב הבית, מר פינקלשטיין שאני מכיר אותו מכפ"ס, שידבר עם מישהו מהמפלגה, שילחץ על ראש העיר (מהליכוד), לפתוח לי את העסק. שיחקו איתי בלך ושוב, עד שהיה מי שאמר לי, שבליכוד לא סובלים אותו. הוא שמאלני. "אם יש לך מישהו מהשמאל שמכיר אותו, עם שמאלנים הוא יהיה יותר גמיש".
צלצלתי לשריד, והוא הגיע. נכנס למסעדה מהדלת האחורית, שמע את כל הסיפור, והבטיח לנסות לעזור. שתי פגישות היו בינו לבין צ'יץ', בעניין שלי. בשתיהן – בהפרש של חודש בין הפגישה הראשונה לשנייה – יצא עם תשובה שלילית.
אחרי שיצא בפעם השנייה ממנו, הגיע ישר אלי, ואמר לי "נרי, אני לא רוצה להשלות אותך, נראה לי שהדבר הכי נכון לעשות, זה לחפש מקום אחר. עם הנחישות שלך, אני בטוח שתצליח".
עדיין היו לי אנרגיות למאבק. ומה שעשיתי עם האנרגיות האלה אפשר לסכם במשפט אחד: "שימשתי מרצון ככדור טניס, בין פקידי העירייה".
עד השבירה…
אח"כ חיפשתי ומצאתי מקום חדש, לקחתי הלוואות, והקמתי את נרגילה דוד המלך.
נועה השקטה ןהביישנית, ביתו של שריד, הייתה אחת המלצריות הראשונות, במסעדה ששיגרה אותי לאולימפוס…
Great common sense here. Wish I'd thghout of that.