תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

צודקים השניים מן האחד

צודקים השניים מן האחד

רק צבוע תקשורת יכול לכתוב על עיתון מתחרה "האתיקה ירדה לכביש", בדיוק באותו זמן, שהעיתון שהוא ערך, סיפק שירותי ליווי- תרתי משמע- לפוליטיקאי מושחת. אמנון דנקנר לא היה כלב שמירה, אלא צבוע שמירה. הלכתי לארכיון…
**************************
אני שולף שתי תגובות משני עיתונאים שעבדו איתו (יש הרבה). האחד יפליג בשבחו, והשני יוציא דיבתו. מי צודק? מתוך הנחה ששניהם כנים- שניהם צודקים. אמנון דנקנר ידע להיות טוב, כמו שידע להיות רע. מתוך שתי הדעות המנוגדות בוקעת אמת אחת: אמנון דנקנר לא היה כלב שמירה, אלא צבוע שמירה.

הוא ידע לבטא בכישרון רב את סלידתו ממושחתים, בדיוק כמו שידע לחבקם ולצאת להגנתם. אצלו, הסלידה והחיבוק לא היו עקרוניים, אלא מניפולטיביים. כשכתב ספר על דן בן-אמוץ, הוא הסביר את הלכלוכים על חברו לשעבר, בקושי אישי להתעלם מהאמת. הוא העריך שהחברים של בן-אמוץ יתקפו ויחרימו אותו. הוא לא נרתע. להיפך. הוא הדף את הכועסים בהתנשאות, והגדיר אותם כ"פגומים מוסרית".

במאי 2005, כעורך מעריב – הוא יצא בקמפיין משותף עם דן מרגלית, נגד השחיתות הפוליטית תחת הכותרת: "איפה הבושה". כדי לחזק את המסר ולצקת גיבוי לקמפיין, הוכנסו שמות של מי שלדעתו- זיהמו את המרחב הפוליטי/ציבורי: עוזי כהן ז"ל, פנינה רוזנבלום וג'ודי ניר-שלום-מוזס. כולם סרדינים לעומת הכריש המושחת אהוד אולמרט. פתאום האמת לא חשובה. פרשיות אולמרט נערמו על שולחנו, והוא השליכם לפח, משל היו פסולת רכילות.

לא במקרה אני נזכר בכתבה שפורסמה במעריב (20.9.06) על התקפלות של עיתון הארץ בפני היבואן שמייבא את מכונית ה"ביואיק". הכותרת שנתן דנקנר לכתבה הייתה "האתיקה ירדה לכביש", וזה משום שעורך הארץ השמיט כתבה לא מחמיאה על המכונית, בגלל שנבהל מאיום בחרם מודעות. הקונוטציה ברורה: האתיקה של עיתון הארץ ירדה לזנות. דווקא דנקנר, שסיפק שירותי ליווי- תרתי משמע- לאהוד אולמרט, השתמש בדימוי מבזה, כדי להביע סלידה מהאתיקה של הארץ.

יודגש!-
מדובר בדילמה קשה, שהייתה מעמידה כל אחד מבחן אישי ומוסרי קשה: הנאמנות לאמת (שמכילה בתוכה נאמנות לקוראים ולמעסיקו), מול הנאמנות לחבר. דנקנר היה צריך לבקש ממעסיקו רשות לא לגעת בפרשיות אולמרט. עד הזיכוי (אם וכאשר). בינתיים, כל החומר שקשור באולמרט, יעבור לסגנו. מה שהוא עשה היה חטא בל יכופר. הוא ריסק את האמינות של מעריב, ובכך פגע באמת העיתונאית, ובאינטרס של מעסיקו.

לפניכם שני סרטונים!-

א)- בסרטון הראשון, דנקנר מלכלך על דן בן-אמוץ, ומגדיר את תוקפיו כ"פגומים מוסרית".
ב)- בסרטון השני, העיתונאי החוקר יואב יצחק חושף טפח מדרך התנהלותו של דנקנר כעורך מעריב, ומגדיר אותו כ"עריץ ודיקטאטור", עם כל המשתמע מכך.
שופופו…

כתיבת תגובה

*