תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

שמוליק קראוס כוכב תחת(ון)

שמוליק קראוס כוכב תחת(ון)

(מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה)

ריחמתי עליו. איש כל כך מוכשר, שיש לו כל כך הרבה זכויות בזמר העברי, לא מסוגל לנהל את עצמו בצורה מכובדת. קצת אלכוהול, והחרה מציף לו את הראש.

************************

הכותרת הזו, זהה לכותרת שנתתי למאמר שפרסמתי באפריל 90 , בעיתון "הפטיש", מקומון דרום-תל אביבי, שנמניתי על אחד מכותביו (ערכו אותו, העיתונאי והמשפטן, בן-דרור ימיני, והעיתונאית חני קים).

ובכן, כחובב מוזיקה, שמוליק קראוס היה מושא הערצתי שנים הרבה. עד שהכרתי אותו אישית. בחיים לא האמנתי שהערצה, אפשר שתפנה את מקומה לתיעוב.

המקום: נרגילה דוד המלך. על המדרכה כ- 120 כיסאות, כולם תפוסים, ויש תור.

השעה: הרבה אחרי חצות.

מצב בסיסי: אסור לי על פי החוק, להוציא למדרכה יותר מ-40 כיסאות.

המקרה: יעל המלצרית נכנסה למטבח נסערת: "נרי, אני לא מוכנה לשרת את השולחן של שמוליק קראוס" (זיהתה אותו).

"מה קרה"? שאלתי.

"איזה פה מלוכלך. ביקשתי מהם לא להרעיש, והבן-זונה הזה שואל אותי, תגידי את מוצצת? …מה זה"?

יצאתי אליהם. באותו שולחן שקראוס ישב, היה גם שייקה בעל הבית של הפאב הידוע "בוננזה", שאני מכיר אותו כאחד הקבועים. "בחייאת שייקה, תרגיע אותו", בקשתי .

קראוס שאל אותו, "מי זה הנכה הזה"?

"זה נרי, בעל המקום", השיב שייקה.

ואז פנה אלי: "אתה רוצה את הג'חנון הזה בתחת"?

העיניים שלו היו רעות. נבהלתי. "שייקה, מה קורה? תרגיע אותו". מאחר והיה לקוח קבוע, ראיתי בו אחראי למה שקורה בשולחן.

"רוצה שקט"? שאל קראוס, "הנה לך שקט", אמר והשליך לכביש את הצלחות, הכוסות ואת כל הבקבוקים הריקים שהיו – והיו הרבה – על השולחן. קמה מהומת אלוהים. פתאום מאחד השולחנות הסמוכים, קם לקוח אחד, אמיץ, תפס את קראוס בחוזקה, ודרש ממנו להירגע, "אחרת (כולם שמעו) – אני אזיין אותך בתחת, כאן, על המדרכה, כמו שזיינתי אותך בכלא באגף 9 ".

שייקה ביקש את החשבון של כל השולחן, שילם בתוספת טיפ שמן, ומיהר להסתלק.

אחרים – לא כולם – ניצלו את המהומה, והסתלקו מבלי לשלם. והיו שניסו להפריד בין הניצים. בעוד צוות המסעדה פינה את הכביש מהזכוכיות השבורות, הופיעה ניידת משטרה, ממנה יצא שוטר עם חזה מנופח ופנקס רפורטים, ועשה הצגה. לא כל יום יוצא לו להתעמת עם "עבריין" מול קהל. ביקש רישיונות עסק. היה לי היתר לעבוד עד חצות.

"אני אלמד אותך, מה זה להיות פתוח בשעות האלה", אמר השוטר. התחיל דו"ח, המשיך במשפט, וניגמר בזין. בית המשפט פסק, שהמסעדה תיסגר בדיוק בחצות. המשמעות הכספית- עשרות אלפי שקלים פחות, בפדיון החודשי.

חלפו חודשים, בינתיים העתקתי את פעילותי לנרגילה קרליבך (פסיקת ביהמ"ש כובדה, ונרגילה דוד המלך נסגרה מדי לילה בחצות), שהייתה פתוחה 24 שעות ביממה.

לילה אחד ראיתי את שייקה מבוננזה מגיע עם אורחים מרוסיה. חשבתי שזה היה רגע נכון לסגור איתו את החשבון. קמתי אליו, וביקשתי אותו להסתלק. לא יכולתי לסלוח לו על הנזק שנגרם לי, כתוצאה מהלילה ההוא בדוד המלך.

ניסה להיתמם "מה קרה נרי, מה עשיתי". הזכרתי לו. בעוד אנחנו מדברים, האוכל שהזמין הגיע לשולחן. "לא אפריע לכם", אמרתי, "שיהיה לכם בתיאבון, אני מקווה שזאת פעם אחרונה שאני רואה אותך. אינך רצוי כאן". מאז אותו הלילה, לא ראיתיו.

כמה שבועות לאחר מכן קראוס המופרע, ניכנס לנרגילה קרליבך עם גברת שהכרתי בעבר. התאמץ ללכת ישר. הגברת זיהתה אותי, ומשום מה החליטה להצטרף לשולחן בו ישבתי עם שני חבריי יגאל הלל ועו"ד יוסי שפרלינג. קראוס אחריה.

שנאתי אותו. לא יכולתי לשכוח ו/או לסלוח לו על הנזק שגרם לי באותו לילה מר ונמהר בדוד המלך. ולמופרע הזה, הייתה החוצפה לשבת מולי, ולשחק אותה כאילו הכול בסדר בינינו. במאמר שכתבתי ב"פטיש" באפריל 90, כתבתי את השורה הבאה: "הגברת שהביאה אותו, פרשה, אחרי שמאמציה לשכנעו לוותר על מעיכת שדיה, עלו בתוהו".

ציפיתי שתיקח אותו איתה, שהרי עם המופרע הזה, לעולם אי אפשר לדעת מה ילד רגע.

חשתי כאילו היא חירבנה אותו אצלי, והסתלקה.

הזמין בירה, ועוד בירה, ועוד בירה. שלא כמו בפעם הקודמת, הפעם הרגשתי יותר בטוח. באותה משמרת עבדו שני עובדיי החסונים , ורדי ה-"דורמן" (195 ס"מ שרירים), ומנהל האולם, טל פטילון. ידעתי שאם יתפרע, הם, אם רק יקבלו הוראה, ישליכו אותו באוויר, כאילו היה בצק של פיצה.

משום מה, נידלק על יגאל הלל (שחקן כדורגל, ושותפי לדירה). תפסו ביחד אחלה ראש. את יכולתו הנדירה של יגאל להתחבב על זולתו, אני מכיר משחר נעוריו. היה בן-בית אצלי. ובכל זאת הקראוס הזה איש מופרע, ולתפוס איתו ראש, ניראה לי סיפור לא פשוט, במיוחד למי שלא נוגע באלכוהול.

קראוס דרש מיגאל לכתוב שירים מטופשים שהגה באותו רגע, כשמדי פעם הביט בי, ושיחרר קללות עסיסיות בערבית. לאט לאט, הצטרפתי, ונתקפתי חשק מוזר להעליב אותו. כשראה שאני מפשיר, חייך והזמין אותי על חשבונו לבירה. "אני שותה רק עם החברים שלי", הסברתי את סירובי.

"תיראה את המשותק הזה", אמר ליגאל, ואח"כ פנה אלי, "על מי אתה עושה אבו-עלי"?

"אתה צוחק עלי שאני נכה"? שאלתי אותו, "לא הייתי מתחלף איתך. לדעתי הנכות שלך פי אלף יותר מעוררת רחמים".

"אם תרגיז אותי", איים עלי, "אני עולה על השולחן, ומראה את התחת שלי לכל הקליינטים".

"אני לא הסיבה לדחף הזה שלך", התגריתי בו, "אני מנחש שיש במסעדה מישהו, שאתה מחזר אחריו, והיית רוצה לגרות אותו להמשיך איתך את הלילה, באמצעות חשיפת האבר שהוא אוהב לבלות בתוכו".

ריחמתי עליו. איש כל כך מוכשר, שיש לו כל כך הרבה זכויות בזמר העברי, לא מסוגל לנהל את עצמו בצורה מכובדת. קצת אלכוהול, והחרה מציף לו את הראש.

ירדנו אחד על השני. הוא ניתפס לנכות שלי, אני לגלגתי על עליבותו. הוא כינה אותי, "קפיטליסט תימני", ואני כיניתי אותו "עלוב נפש". הוא הטיח בפני שאני "עבד לכסף", ואני השבתי לו שהוא "עבד לטיפה המרה".

כל אותו הזמן, המתין בשולחן סמוך נהג המונית שהביא אותו (ואת הגברת שפרשה). משנתארכה שהייתו במקום, חש שקראוס נהנה, ולא ממש בא לו, להעביר את הלילה, עד לשעה בלתי ידועה. ואז פנה אליו: "שמוליק, יש טעם שאחכה לך, או שעדיף שאסע"?

השבתי במקומו: "סע, בלאו הכי עוד מעט תגיע משאית הזבל של העירייה, ותאסוף אותו". יגאל עשה לי סימן שהגזמתי.

ואני ניסיתי להסביר: "יגאל, הבן אדם, זיין לי את הפדיון בדוד המלך. אכלתי אותה בגללו, בעשרות אלפי שקלים לחודש".

שיחק אותה לא זוכר. "נרי, אל תפיל עלי תיקים", אמר.

"אתה רואה מה עשה לך האלכוהול", שאלתי בלגלוג.

"אני מאוד אשמח להגיע ללוויה שלך", אמר לי.

"מבחינתך זה מאוחר, הגבתי, "מפני שהקדמתי אותך, והייתי בלוויה שלך".

עוד פעם ניטפל לנכות שלי. ואז הבאתי לו אותה במונולוג ארוך: "חבל, חבל שהכרתי אותך. היית בשבילי מלך נערץ ומוסיקאי מחונן. כתבת את השירים הכי יפים בשפה העברית, היית חדשן. תראה מה נישאר ממך. אנשים שמכירים אותך, פוחדים מהסוטול שלך. אנשים לא אוהבים אותך, ומרחמים עליך. החיים שלך אשכרה בזבל. מזמן לא הקלטת משהו חדש. משהו מת בך. אני משוכנע, שהיו לך הרהורים, לשים לכל זה קץ".

(ברטרוספקטיבה, אני לא גאה במונולוג הזה, אבל באווירה שהייתה, זה מה שיצא לי).

השיניים שלו נקשו, הלסתות התהדקו, העיניים התלחלחו, ומבין שיניו סינן: "נרי, אל תמתח את החבל יותר מדי. אני ארביץ לך, ככה, עם הנכות שלך". לחצתי על הברקסים.

בינתיים, הצטרף לשולחן, מסטול נוסף, יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר, שהתיישב במקום שפרלינג, ששתק רוב הזמן, עד שמאס באווירה, והלך.

ההצטרפות של קלפטר, שברה את אווירת הכאסח (בחצי צחוק) שהייתה , ואז קמתי ואמרתי לקראוס, תוך כדי לחיצת ידו, "אם הגזמתי, אני מתנצל".

אחרי שהלך, שאלתי את עצמי, מה אני חושב עליו באמת. תשובה חד משמעית לא הייתה.

הזעם על הנזק שגרם לי, התפוגג עם הזמן, חוסר היכולת שלי להזדהות או להבין את ההתמכרות לאלכוהול, נשארה, וההנאה החריגה שלי מהמוזיקה שיצר-

את זה, אין כוח בעולם, שיכול לקחת לי. אפילו לא הוא עצמו.

כתיבת תגובה

*