ארכיונרי

מישנה: הזכות של מאיר דגן לבוז לי, זהה לזכות שלי לבוז לו. וכשמדובר בבוז הדדי- אני שולף ראשון… הלכתי לארכיון..
*******************
היה זמן שמאיר דגן נמנה על קבוצה מצומצמת שלחשה על אוזנו של האוחז בהגה. היום הוא יושב בטריבונה, וכל מיקרופון בסביבתו מגרה אותו להפליץ את דעתו בנושא הגרעין האיראני. השר בני בגין הגדיר את הפטפטת בנושא הזה כ"חוסר אחריות".

אם המבט של דגן ירצד לרוחב השורות האלה, אין לי ספק שתחושת בוז תציף אותו, כשיראה מי הכותב. זכותו. בנושא הגרעין האיראני, הוא סוחב איתו מטען כבד של ניסיון ביטחוני, ואני מביא איתי אל המקלדת את תמיהה והגיון הפשוט?

כמו כל צרכני התקשורת גם אני מולעט. בין המלעיטים: קשוחים ורופסים, אסטרולוגים ועתידנים, הוזים שמאשימים אחרים בפרנויה ולהיפך, ביטחוניסטים ואנשי רוח, פובליציסטים נפוחי אגו ואינטרסנטים. כולם דעתנים- כל דעתן ודעתו.

לא צריך להימצא בחדרים הנכונים כדי להבין שהגרעין האיראני מדיר שינה מעיני מנהיגינו. מאות, אם לא אלפים ממיטב המוחות, שוברים את הראש, ומחפשים תשובות הולמות (תרתי משמע) באמצעות שאלות.

מבין אינסוף השאלות- אני שולף את האחרונה ומציג אותה לפטפטן מאיר דגן: מה נדרש מהמנהיגים אם הם מזהים בגרעין האיראני איום קיומי למדינה- כשהעולם שותק?…
מצאתי בארכיון משהו שאולי יעזור לו למקם את עצמו מול השאלה… שופופו…