לא תישא את שם השואה לשווא
מישנה: כשמדובר באיום הנשקף לישראל מהגרעין האיראני, הם מביעים סלידה מהשימוש הציני בשואה. אחמדינג'אד, זה לא היטלר, הם אומרים. האם השימוש בשואה אסור? לא תמיד…
*****************
שישה מיליון קורבנות שואה, נותנים רשות למנהיגים לפתח פרנויה כלפי איום השמדה חדש. הגרעין האיראני, כך מנהיגינו- הוא איום אמיתי על מדינת היהודים. ולמרות זאת- יש מחלוקת חריפה על נקודת ההתייחסות לאיומי הצורר מטהרן.
ניתן לזהות שלוש קבוצות. כל אחת מהקבוצות מכילה אנשי ביטחון לשעבר, פוליטיקאים, וכמובן, הכי גאונים- עיתונאים. המסר הראשי שמפיצים אנשי הקבוצה הראשונה: "כל האופציות על השולחן". אלה מזוהים כתומכי תקיפה אם הסנקציות הכלכליות לא יעזרו. דעתם של אנשי הקבוצה השנייה דומה- רק הניסוח אחר: איראן גרעינית = בעיה עולמית. מהסיבה הזאת, ישראל לא צריכה להוביל. בקבוצה השלישית יש את הרופסים. המסר: גם אם איראן תתגרען- אין כאן שום סכנה, מפני שהמנהיגות האיראנית רציונאלית. הם כמובן נגד תקיפה. חלקם יוסיפו שהמצוקה החברתית מאיימת ומסוכנת יותר.
כמי שעוקב אחרי הדיווחים והדעות, שמתי לב לאבסורד: מתנגדי התקיפה מתעבים את השימוש שעושים התומכים בשואה. מבחינתם, השואה חד פעמית, ואסור באזכורה לקדם מסרים. מדובר במניפולציה מאוסה, שנוגעת בעצב הכי רגיש של רבים מאיתנו. בשורה התחתונה- אחמדינג'אד זה לא היטלר, ועצם ההשוואה היא זילות השואה.
כשמתקרבים אל הפרצופים האלה, מגלים משהו מעניין. בויכוח אחר בחברה הישראלית בנושא המסתננים מאפריקה, כדי לשכנע אותנו להתנגד לגירושם, הם מזכירים לנו את ה-ניחשתם נכון, השואה. תומכי הגירוש, כך הם מאשימים- שכחו את התקופה שבה יהודים נרדפו וחיזרו על הפתחים כדי לקבל פירור הגנה מהנאצים. הם כמובן לא רוצים לראות את השחורים בסביבתם- בשביל זה יש את הגב השפוף של החלשים. אבל המוסר היהודי- במיוחד אחרי השואה, מחייב אותנו לתמוך בעמדתם.
אני לא יודע מה איתכם. אותי, האנשים האלה מגעילים.