תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מרץ 2012
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

גם לג'ובראן מגיע צמרמורת בגב

גם לג'ובראן מגיע צמרמורת בגב

מישנה: ליבי, ליבי על כבוד השופט ג'ובראן. הוא לא מכיר ולא חווה את הריגוש והצמרמורת של עמיתו, השופט חשין. מדובר בחוויה עצומה. רב פעמית. כמוהו, גם ילדיו ונכדיו. זה מצער, בעיקר מפני שהוא יכול…
*****************
לא רק מילים מכילות מסרים- גם שתיקות. לא כולן, ואפילו לא רובן. ובכל זאת, יש שתיקות שמכילות מסר טעון. שתיקה מהסוג הזה נהוג לכנות "שתיקה רועמת".

שתיקתו של השופט סלים ג'ובראן, בזמן שירת ההמנון, היא דוגמא לשתיקה כזאת. צילום תקריב של הפה החתום, ו…הוויכוח פרץ. בטריבונה של אלה "שהבינו" את השופט ראינו (קראנו ושמענו) דעתנים חכמים ונחשבים מימין ומשמאל. אני ישבתי בטריבונה ממול.

אני לא שוטר מחשבות, ואין לי כוונה לרשום רפורט לכבוד השופט ג'ובראן בגלל הרהור. אדרבא- אין לי שום טענה לג'ובראן. היחס האמיתי שלו למדינת היהודים, זה עניינו. כמו שיש לי זכות לתעב מדינה מוסלמית ספציפית, יש לו את אותה זכות לתעב מדינה שיבחר. הוא ערבי, שגורלו אנס אותו לחיות, ללמוד ולעבוד (בגין עיסוקו, הייתי צריך לכתוב "לשרת") במדינת היהודים.

יש לי מחלוקת עם אותם אנשים הרואים בשתיקתו אות וסימן למצוקה, מה שמצדיק הבנה. בין המבינים, היו שתקפו בחמת זעם, והיו שלגלגו על אלה (כמוני) שלא הבינו לליבו של ג'ובראן. הבולט שבהם, הוא כבוד השופט העליון בדימוס מישאל חשין.

"מה אתם רוצים ממנו", שאל בזעם והשיב: "הוא לא יהודי, ואין עליו החובה להזדהות עם המנון המכיל את השורה "נפש יהודי הומייה" (לונדון וקירשנבאום / 29.2.12). באותה תוכנית הוא גילה לנו, ששירת התקווה "מרגשת אותו עד דמעות, ומעבירה בו צמרמורת". מדבריו הבנתי, שבעניין הדמעות והצמרמורת, אני לא לבד.

בלי תחושת קטונתי, אני אומר לשופט חשין: בניגוד למה שמשתמע מדבריך, לא השורה "נפש יהודי הומייה" היא הסיבה להימנעות ערביי ישראל- ובתוכם השופט ג'ובראן- מלשיר את התקווה. הם לא ישירו גם שיר אחר. איך אני יודע? ראיתי- וגם אתה ראית!- את יחסם לדגל. חלקם יפגינו ניכור פסיבי, וחלקם עוינות אקטיבית.

אין להם אמון, שלא לומר הזדהות- עם הסמלים האחרים של המדינה. עובדות!- בהפגנות שלהם אנחנו לא רואים את דגל ישראל, אלא את הדגל שאויבי המדינה מניפים. באותו יום (עצמאות) שאזרחי ישראל היהודים מניפים בגאווה את דגל הכחול-לבן, רבים מהם מניפים דגלים שחורים. במו עיניי ראיתי.

כל סקר, אני מדגיש- כל סקר, יגלה לנו שרוב משמעותי של ערביי ישראל חשים אזרחים סוג ב'. (רוב) מנהיגיהם יסתובבו בעולם כדי לשווק את ישראל כמדינת אפרטהייד. מדובר במאמץ לשלול את הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית.

(יודגש!!: איני עושה הכללות. אני בטוח שיש ערבים שרוצים באמת להשתלב בחברה הישראלית-יהודית. אלה מוכנים לתרום או לשרת.)

לעוינות הזאת יש סיבה שרבים מתעלמים ממנה: בתודעתם, מדינה יהודית = נכבה. נקודת המוצא שלהם- היהודים הקימו מדינה על אדמתם הגזולה. למרות שהם רואים בשמאל (חצי) שותפים פוליטיים, הם לא שכחו מי באמת שלט במדינה בזמן הנכבה. אחמד טיבי אמר: "מי שהביא על המיעוט הערבי את האסונות הכי גדולים זה מפלגת העבודה, ממפא"י ההיסטורית עד אהוד ברק".

כדי לקבע בתודעת ילדי הערבים את הנכבה- הם קבעו את "המפתח" כסמל לתיקון העוול.
יש להם סבלנות. היהודים המתינו 2000 שנה!- הם בטוחים, שלהם זה ייקח פחות. אחמד יאסין אמר: "היהודים לא ישרדו הרבה ניצחונות". ערפאת הגה את "תורת השלבים". לא תמצאו בין מנהיגי הפלסטינים בישראל מי שוויתר על זכות-השיבה. אפילו לא המתונים שבהם. ההגדרה, "מדינה יהודית", לא מקובלת על אף אחד מהם.

ליבי, ליבי על כבוד השופט ג'ובראן. הוא לא מכיר ולא חווה את הריגוש והצמרמורת של עמיתו, השופט חשין. מדובר בחוויה עצומה. רב פעמית. כמוהו, גם ילדיו ונכדיו. זה מצער, בעיקר מפני שיש לו ברירה. תעודת זהות פלסטינית תעניק לו ולרבים אחרים את אותה חוויה עליה דיבר חשין, ותבטל באחת את התחושה האיומה של להיות אזרח סוג ב'.
לעולם לא מאוחר…

תגובה אחת לפוסט "גם לג'ובראן מגיע צמרמורת בגב"

כתיבת תגובה

*