חוק החרם מגביל את השונאים
מישנה: אין כאן סכנה לדמוקרטיה, לא פשיזם ולא מקארתיזם. זה הכול שנאה. החרדה לדמותה הדמוקרטית של המדינה היא שקר. תסתכלו על הפרצופים ותראו: אלה אותם אנשים שישבו בטריבונה שהריעה לרודן מושחת שהשליך תוצאות קלפי לפח…
**************************************
חוק החרם הטריף אותם. "יום שחור לדמוקרטיה" כתב אמנון רובינשטיין במעריב (12.7.11). ב"וואלה", קראנו את הכותרת: "חוק החרם- צעד בדרך לגיהינום". יום קודם, באותו אתר, פרסם חתן פרס ישראל פרופסור גבי סולומון את דעתו לפיה חוק החרם הוא "פגיעה אנושה בצלם המדינה". אפשר להוסיף עוד הרבה ציטוטים, כולם מעידים על פאניקה מזויפת של שונאים. הרוח הכללית: חופש הביטוי בסכנה, הדמוקרטיה בסכנה, הפשיזם כבר כאן… המקארתיזם כנ"ל…
מנקודת מבט אובייקטיבית יש כאן שתי דעות מנוגדות. מדובר בסיטואציה נפוצה שבה המחלוקת מונחת על שולחנה של הוד מעלתה הדמוקרטיה, וזו פוסקת: לכו להצביע!
אין להם לשוחרי הדמוקרטיה מהשמאל, סיוט יותר גדול מהליכה לקלפי או מהצבעה שבה הרוב קובע. השמאל המתדלדל איבד את האמונה בשובו לשלטון. אילו האמינו, היו מתנסחים באופן מתון, תוך הבטחה שהחוק יבוטל אם וכאשר.
הכול זה שנאה למתנחלים.
השנאה למתחלים נחשבת. מותגית. שווה וחשוב להשקיע בה ולטפח אותה. היא תעודת השיוך של השמאלני. היא מקור גאווה והנאה שלו. בפרפראזה ידועה לאמירה אחרת ניתן לומר שהשמאלני אומר לעצמו: אני שונא- משמע אני קיים. אני לא ממציא את זה. הפרופ' דליה מור חקרה את הנושא והגיעה לתוצאה מהבהבת- השמאל שונא מתנחלים יותר מאשר הוא שונא ערבים.
חוק החרם לא מאיים על הדמוקרטיה. אין כאן פשיזם ולא מקארתיזם. החרדה לדמותה הדמוקרטית של המדינה היא זיוף. תסתכלו על הפרצופים ותראו: אלה אותם אנשים שהריעו לרודן מושחת שהשליך תוצאות קלפי לפח. עקירת השנואים הייתה כל כך עוצמתית, שהמחיר (ריסוק המתונים הפלסטינים, הפיכת עזה לחמסטאן, הפיכת חייהם של תושבי הדרום לגיהינום, עופרת-יצוקה, ו…הרחקת השלום) היה שווה. רוצים עוד.
השמאל השונא, מפרפר פוליטית. מאז רצח רבין, בכירי המחנה בטוחים שחשבון נפש רשום בטאבו ע"ש הימין. מהסיבה הזו, אסור להם לעשות חשבון נפש. רק אחרי שהשמאל יתפוגג לגמרי יבינו: השנאה לאחים הייתה אחת הסיבות שהבוחר החליט-השונאים הביתה!
כתוב היטב, ממצה ואפילו בלי צורך להכנס לפתולוגיה של גופת השמאל הישראלי המונחת מול כולנו כשהיא בדיקומפוסיה מתקדמת ובתוכה לוחשות-רוחשות הרימות של השמאל הקיצוני (הנה , דאגתי למנה גדושה של דימויים וולגריים). זו בדיוק התובנה שאני מנסה להסביר לרבים שחושבים שהשמאל הישראלי הוא רק שבוי של הלאומנות הערבית :זה לא קשור ליהודים ערבים: הערבים הם לכל היותר הרקע התורן לקרב ישראל-שמאל קיצוני יהודי. זו לא 1967 וגם לא 1947. לא 1948 ולא 1994 : זה הכל סביב 1977. הכנופיה האוטואימונית המושלת בפגר של השמאל הציוני לא תניח לנו. היא לא תודה בטעות או אפילו בשגיאה שולית. היא צינית, מניפולטיבית ומרושעת. ריר של סאדיזם ושמחה לאיד ניגר מהפיות של האספסוף הסוציופטי הזה. כרגע מתיימרים לשנוא "רק" מתנחלים וחרדים, אולם היכרות של רבים מאיתנו עמם מביאה למסקנה כי הם לא ינוחו עד שיכרסמו את כולנו, כולל את עצמם.
מדהימה המסקנה שציטטת: "הפרופ' דליה מור חקרה את הנושא והגיעה לתוצאה מהבהבת- השמאל שונא מתנחלים יותר מאשר הוא שונא ערבים"
נניח שזה נכון, שכל מה שזה אומר, זה שהשמאל שונא קבוצה אידיאולוגית יותר משהוא שונא גזע מסויים. אם זה נראה לך לא בסדר, משהו עקום בראש שלך יקירי.
המאמר על חוק החרם הוא סידרה של התקפות לא לעניין לשמאל השנאו על ידי הכותב. כך שהפוסול במומו פוסל.
ולגופו של העניין:
חופש ביטוי ומחאה הינו תנאי מוקדם לקיום שילטון הרוב הדמוקרטי ולא תטצאה ממנו. לכן כל ניסיון להגביל בחקיקה את חופש המחאה-ביטוי חופשי מהווה ניסיון להגביל גם את המשטר הדמוקרטי. חופשצ המחאה אינו תוצאה של שילטון הרוב הוא התנאי המוקדם שנותן לו לגיטימציה ולכן מדובר כן בפעולה חקיקתית כוחנית שניתן לכנות אותה טוטליטרית לכל הפחות.
רק דו שיח חופשי ללא מגבלות חוקיות מאפשר לבוא לכלפי להצביע באופן חופשי וכך הרוב הדמוקרטי יכול לקבל לגיטימציה להמשיל.