תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
יוני 2011
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

כשהכלבים נובחים על מלונת השכן

כשהכלבים נובחים על מלונת השכן

מישנה: עמוס שוקן יודע שנביחת כלבי השמירה עליו, היא תגובה פבלובית לריח מסריח. אלא שהנביחה כמו הריח, מגיעה עם תאריך תפוגה. הצרידות תכריע את הנובחים, הרבה לפני שהסירחון מהשותף המפוקפק, יתפוגג. הסוף צפוי: הנובחים יניחו לו, ויתקינו עצמם להזדמנות הראשונה שביבי ושרה ייכנסו לפריים שלהם..
*********************************
המצוקה, כל מצוקה, מייצרת הרהורי חילוץ. מרגע שמתחיל זמן ההרהורים ועד לחילוץ, כל הקווים האדומים בטלים. (אני נמנה על אלה הבטוחים ש-) אלמלא הפחד מכניסה לכלא, אריאל שרון לא היה "שולח" את בנו עומרי ל"מעשיהו", ולא היה בוגד באלה שנשאו אותו על גבם בימים שהיה מצורע פוליטי. כמוהו יורשו.

בסיוטי הלילה שלו, יצאו השלדים מארונו של אולמרט, ותוך כדי ריקוד מחול החרבות, ציוו אותו למלא אחר רצונו האידיאולוגי של אמנון אברמוביץ'. יש עוד דוגמאות, אלא ששורות אלה עניינן, המצוקה העסקית (להבדיל) שנקלע אליה עמוס שוקן, הבעלים של עיתון הארץ.

מבחינת המו"ל (כל מו"ל), העיתון הוא קודם כל עסק שאמור במקרה הטוב להניב רווחים, ובמקרה הרע להחזיק את עצמו. זאת הסיבה, שחוש הריח של הבעלים לא ממש רגיש לריח של הכסף העושה את דרכו לקופת העיתון. רבים מאיתנו זוכרים את הימים שזונות הציעו את מרכולתן באמצעות מודעות שפרסמו בעיתונים הגדולים. מחאת הצרכנים לא הועילה, ואלמלא התערב ביהמ"ש, הנוהג הזה היה נמשך עד היום.

על פי פרסומים לא זרים, עיתון "הארץ", למרות החמצן שקיבל משלדון אדלסון, חישב את קיצו לאחור. פתאום כמו משמיים, מופיע אוליגרך עם "כתם" שזקוק לרהביליטציה, לפגישת עסקים עם בעל "עיתון גוסס" שזקוק למזומנים, דחוף!

אני לא מכיר גוסס שהיה דוחה מנת חמצן מעבריין- גם אם הגוסס היה פעם שוטר, פרקליט או שופט. ואם בארזי המוסר תככב השלהבת, מה לנו כי נלין על המשתינים עלינו בקשת? כשהמוסר והאינטרס מתקוטטים, ברוב המקרים המוסר מסיים על אלונקה.

עמוס שוקן מכיר את נביחת הכלבים, ועוד יותר את השפעתה- גם אם מדובר ב"מקהלה". נביחת כלבי השמירה עליו, היא תגובה פבלובית לריח מסריח. אלא שהנביחה כמו הריח, מגיעה עם תאריך תפוגה. הכלבים ינבחו קצת, הוא יאטום את אוזניו, וימתין בסבלנות עד יעבור זעם. בין לבין, יוסי שריד יציץ ממלונת "הארץ" וינבח בחזרה. כמו תמיד, הצרידות תכריע את הנובחים, הרבה לפני שהסירחון יתפוגג. הסוף צפוי: הנובחים יניחו לו, ויתקינו עצמם להזדמנות הראשונה שביבי ושרה ייכנסו לפריים שלהם.

נשארנו עם שאלת הלגיטימיות. גם כאן התשובה ברורה: מי שהקו האידיאולוגי של העיתון מוצא חן בעיניו, יתעלם או "יישכח", ומי שרואה ב"הארץ" "שופר פלסטיני", ימשיך לסלוד מהעיתון בלי קשר לשידוך העסקי עם אוליגרך מפוקפק.

בשורה התחתונה- אני משוכנע שכל העוינים את העסקה, היו בנסיבות דומות, עושים את אותו הדבר. ועל זה בדיוק אמרו חז"ל: "אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו". זה תופס גם כאשר "חברך" הוא מו"ל עיתון מתחרה. אתם הבנתם את זה נחום ברנע ומתי גולן?

כתיבת תגובה

*