תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אפריל 2011
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

וידוי אישי מיותר

וידוי אישי מיותר

גם אם רציתי, לא יכולתי להיות מישהו אחר. הערוגה בה צמחתי הייתה דתית ושוביניסטית. היא נכפתה עליי ע"י גורלי. חלוקת התפקידים בעדה הייתה ברורה: הגבר הוא הנהג, והאישה תפקידה בזמן הנסיעה לשיר בקול: הנהג שלי חברמן…
התנצלות פומבית מאוחרת בפני מיכל הפמיניסטית….

***********
פעמים רבות אני מקבל מכתבי נאצה לתיבת הדואר האלקטרוני. אין לי בעיה עם זה, בעיקר מפני שבוויכוח הווירטואלי, תחושתי הסובייקטיבית היא שאני הצודק והמנצח. במיוחד באותן רשימות בהן אני מעמיס על קטע וידאו של שמאלני "נחשב" את הפרשנות שלי. מהסיבה הזו, איני משיב לתוקפיי.

אין לי הסבר מדוע מבין עשרות מכתבי הנאצה, דווקא מכתבה של מיכל החיש אותי אל המקלדת. כדי שאדע מי זאת שמכנה אותי "ימני פשיסט", היא מזכירה לי שבשנת- 91, היא מילצרה אצלי במסעדת נרגילה בקרליבך. היא בטוחה שאני זוכר אותה, מפני שהעזה (אפשר לחשוב…) להטיח בפרצופי את האמת הפמיניסטית שלה, באחת מהישיבות הסוערות עם המלצריות.

"אני זאת שדרשתי ממך", כך כתבה, "לשחרר אותי מהגשת התפריטים המגעילים שלך, עטורי תמונות העירום". זכרתי אותה בעיקר בגלל שבחברת גברים נהגנו לקונן על הבזבוז הנוראי של בחורה יפה ושופעת, שיד הגורל אילצה אותה להעניק רגעי קסם ללסבית כמוה. בקיצור, זכרתי אותה כלסבית, יותר מאשר כפמיניסטית.

מכתבה העוין גרם לי לנבירה מחודשת בסיבות המקוריות להשקפתי החברתית דאז. רציתי להבין את המקור האמיתי לשוביניזם הפרימיטיבי שהדריך אותי פעמים רבות בחיי. במבט רטרו אני מבין שמנקודת מבט פמיניסטית, המוח שלי המציא רעיונות דוחים. באותם ימים, הוגדרתי ע"י התקשורת התל-אביבית כ- "אויב הפמיניזם". ועל הגדרה כזאת מישהו אמר פעם בהקשר אחר: "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה". היום אני יודע…

ובכן מיכל, כמו כל אחד אחר, גם אני לא בחרתי את הערוגה בה צמחתי. היא נכפתה עליי ע"י גורלי, כמו שגורלך, כפה עלייך זוג שדיים צמודים לגב, כשאת ישנה "כפיות". הערוגה בה צמחתי, הייתה שוביניסטית. דהיינו, חלוקת התפקידים הייתה ברורה: הגבר הוא הנהג, והאישה תפקידה בזמן הנסיעה לשיר בקול: הנהג שלי חברמן.

השמחה ניכרה בשירתה, מה שמוכיח, שלא הייתה לה שום בעיה עם תפקיד האישה הכנועה. להיפך. האחריות של הנהג עלתה עשרת מונים על האחריות של האישה שידעה את מקומה. השנים עשו את שלהם, והיום ברור לי שהמאבק בין השוביניזם לפמיניזם הוכרע כשידן של הפמיניסטיות על העליונה- וטוב שכך…

וכדי שתביני ותסלחי, הריני מעלה בווידאו את סבתא תמנייה ממושב יכיני, שדעתנותה מזכירה לי את אימא וסבתא שלי. הייתה לה דרך משלה להסביר מדוע זה בסדר שהגבר "למעלה". קבלי בצבע…

תגובה אחת לפוסט "וידוי אישי מיותר"

כתיבת תגובה

*