תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מרץ 2011
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

משחק אותה רציונאלי

משחק אותה רציונאלי

מישנה: אחרי פיגוע הזוועה באיתמר, ירון לונדון מעמיד את תבונתו לרשותנו. הוא מקווה שהשורות עליהן שקד, "יצננו לנו את המוח", שזה במילים פשוטות, תרגיעו, ותחשבו רציונאלי. אנחנו בתמורה נציע לו התפכחות… הוא היה שם זמן קצר מדיי…

הלכתי לארכיון…

הקלישאה אומרת ש"תמונה אחת שווה אלף מילים". אם זה נכון, אז תמונות של ילדים שחוטים, שווה יותר. מי שראה, חש את הבטן מתהפכת לו. וכשזה קורה, המוח מייצר רעיונות אמוציונאליים. דעה נפוצה שמקבלת חיזוק סטטיסטי קובעת, שאיכות ההחלטות האמוציונאליות נמוכה מאיכות ההחלטות הרציונאליות.

 

הטבח המזוויע באיתמר, גרם לרבים לחשוב באופן אמוציונאלי. באופן כללי זה טבעי ולא בעיה, אלמלא חשבו כך קומץ קיצוני שמחפש לסבך אותנו בצרות. לדעתו של ירון לונדון, אלה נמצאים בממשלה ובגבעות יהודה ושומרון. וכדי להקדים תרופה למכת הבומרנג שינחיתו על אויבינו, זינק אל המקלדת, כדי להבהב לנו אותיות אזהרה.

 

תחת הכותרת "לנגב את הדם מהעיניים" , מסביר לנו מר לונדון: "הרצח הזה אף כי הוא נתעב במיוחד, אינו חריג במסכת המשטמה שרוחשים לנו הפלסטינים". יש לו גם הצעה:

"זו אינה נחמה, אלא רק המלצה לצינון מוח. אין טעם במעשה נקמה, לא במתכונות "תג מחיר", לא במתכונת בנייה חפוזה בשטחים הכבושים, ולא באמצעות חנק הכלכלה במדינה הפלסטינית המתהווה" (ידיעות-אחרונות / 14.3.11). והוא ממשיך: "אין לנו ברירה, אלא לחתור לפיתרון אשר יפחית את הסיכוי להתרחשותן של טרגדיות כאלה בעתיד… בינתיים, עלינו להתגונן… מדינה פלסטינית בת קיימא, מדינה אשר תקום בין אם נרצה בה ובין אם נמאן, היא צורך ישראלי".

 

לא מסובך: ירון לונדון מעמיד את תבונתו לרשותנו. הוא מקווה שהשורות עליהן שקד, "יצננו לנו את המוח". הזמן יעשה את שלו והזעזוע מהטבח, כמו כל זעזוע- יתפוגג עם הזמן, ואנחנו נישאר עם בעיית היסוד שמחייבת פיתרון ידוע: הסכם שתי מדינות.

 

המלצה לצינון המוח נכונה, אבל לא מספיקה. לונדון היה צריך להיות רציונאלי על הסוף. בסיפור שלו חסר תרחיש אחד, והזמן מוכיח שמדובר בתרחיש מרכזי- לא זניח: אולי הפלסטינים לא רוצים מדינה לצד ישראל, אלא מדינה במקום ישראל?

 

כנראה בגלל בעיה גנטית, האינטלקטואל הרציונאלי השמאלני חוטף התקפי התפכחות קצרים. הוא יודע להודות שיש פער בין החלום הישראלי לשתי מדינות שחיות בשלום זו לצד זו, לבין המציאות. באותם רגעי התפכחות, הוא נמצא תודעתית, הרחק מהעדר. הפחד מלהיות לבד וצודק, יותר גדול מהפחד להיות בתוך העדר הטועה. כמה דוגמאות…

 

הפרובוקציה שעשה נסראללה ביולי 2006, שבגינה פרצה מלחמת לבנון השנייה, גרמה ליהושע סובול להתפכחות קצרה.  "התבדיתי", הוא אמר ליואב גרינרג, "המציאות טפחה על פניי, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה… אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב" (ידיעות-אחרונות / 27.7.06). יום למחרת אמר סובול לדודו אלהרר: "יש פה פרויקט ארוך טווח, לחסל את מדינת ישראל" (גל"צ / 28.7.06).

 

אמנון דנקנר היה יותר נחרץ: "הפלסטינים לא רוצים אותנו כאן"!- הוא הסביר לקובי מידן. באותו ראיון הביע דאגה- לא מהפלסטינים, אלא ממה שהוא כינה: אובדן צדקת הדרך" של הישראלים. וירון לונדון? אחרי הסירוב של ערפאת לקבל מדינה מאהוד ברק, הוא הסביר את ההתפכחות (הזמנית?) שלו במילים: "הגעתי למסקנה שישראל הלכה עד קצה גבול הוויתורים".

 

הייתה לו טעות קטנה למר לונדון- אולמרט נתן יותר ואבו-מאזן סירב לחתום. להציע לנו הצעות שתכליתן "צינון מוח" הוא יודע לתת. מישהו צריך להסביר לו, שעם ישראל זקוק לעצה אחרת: התפכחות! כדי להציע לנו את זה, הוא צריך להתפכח בעצמו…

כתיבת תגובה

*