תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
נובמבר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

יצחק רבין ותרומתו להשתמטות

יצחק רבין ותרומתו להשתמטות

מישנה: "לא חשוב כמה פעולות עידוד ומוטיבציה נעשה. אם אנחנו רואים את ראש הממשלה מאמץ אל ליבו את הזמר אביב גפן, אנחנו בבעיה" (ראש אכ"א, האלוף גדעון שפר / ידיעות אחרונות / 14.11.96).

כל מי שלקח לידיים את העיתון ידיעות-אחרונות ביום שישי (19.11.10), ראה את הכותרת המטלטלת: "רהט לפני תל-אביב". בכותרת המשנה קראנו: "בלי גיוס חובה, ועם תנועה אסלאמית פורחת, העיר הבדואית עוקפת את תל-אביב בתרומתה לצה"ל ביחס לגודל האוכלוסייה". לא רק ידיעות-אחרונות, כל ערוצי התקשורת התייחסו לנתוני הגיוס לצה"ל. עיר האומנים המחרימים, היא (בלי לעשות הכללות) עיר המשתמטים.

מדובר בריטואל קבוע: ראש אכ"א מפרסם את הדו"ח לנתוני הגיוס לצה"ל, מצרף את דאגתו מפני המגמה ופרשנים מודאגים מוסיפים רעיונות לא מסובכים לפיתרון. יומיים אחרי, הנושא יורד מסדר היום וחוזרים לשגרה: הקהל נדרש להריע לאומנים המשתמטים. השמות מוכרים: בר רפאלי, איתי טיראן, מרינה מקסימיליאן-בלומין, עברי לידר, ועוד רבים ולא טובים… וכמובן הגורו של הדור המזוין הזה, אביב גפן.

היה זמן שהשתמטות משירות צבאי הייתה בושה גדולה. אנשי מחנה רבין נהגו לסנוט ב"עסקן" שמעון פרס, שבימים בהם בני דורו רכנו על המפות, הוא בחש במדמנה הפוליטית. רק בזכות החיסון הטבעי מהערות פוגעות, החתרן הבלתי נלאה, שרד את ההערות נוטפות הארס.

אפשר לכתוב על תופעת ההשתמטות ספרים שלמים. אני רוצה להתמקד באותו רגע היסטורי, ואני לא מגזים-  שהמשתמט הישראלי איבד את הבושה. רק לפני זה הערה חשובה: טעות נפוצה היא לראות בחרדים משתמטים. כמו הערבים ולהבדיל נכים, גם החרדים אינם משתמטים. יש להם פטור חוקי. מי שיש לו טענות (מוצדקות!!), שיפנה אותן אל נבחרי הציבור. ההגדרה "משתמט" נכונה לגבי נער/ה שחייב/ת בגיוס, ומוצא/ת טריקים לא לשרת.

הרגע שבו המשתמט איבד את הבושה הוא אותו רגע שבו יצחק רבין חיבק את מי שנתפס כמפיץ בשורת ההשתמטות, הזמר והמלחין אביב גפן. התמונה צולמה בליל הרצח, ושודרה עשרות פעמים. החיבוק הזה התפרש בעיני אלה שהרצון שלהם לשרת היה גבולי (רובם המכריע שמאלנים), כסוג של תעודת כשרות למשתמטים.

בקביעה הזאת אני נתלה באילן גבוה.  בנובמבר 96 התפרסמה בידיעות-אחרונות הדלפה מוועדת החוץ והביטחון שבה הביע ראש אכ"א דאז האלוף גדעון שפר את תסכולו מהחיבוק הזה. "לא חשוב כמה פעולות עידוד ומוטיבציה נעשה", התאונן האלוף, "אם אנחנו רואים את ראש הממשלה מאמץ אל ליבו את הזמר אביב גפן, אנחנו בבעיה".

אף פעם לא מאוחר להחזיר את הבושה למשתמטים. הראשונים להוקעה, הם האומנים. זהו תפקידה של התקשורת. השפעתה עליהם קריטית, כמו השפעתם של האומנים על בני הנוער. ברור לי שהקריאה הזאת חושפת את המצטרפים אליה להתקפות בנוסח: "פשיסטים", ו"הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל". אבל, אם יביטו סביבם, הם עלולים לגלות שמלחמתם ב"פשיסטים" משרתת את שנואי נפשם- החרדים "המשתמטים"…

כתיבת תגובה

*