תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
נובמבר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

אולמרט- נתניהו: מצא את ההבדלים

אולמרט- נתניהו: מצא את ההבדלים

מישנה: מול נתניהו, כל ממזר מלך, וכל חמור צולע סוס מרוץ. ברק גמר רע, שרון גמר עוד יותר רע, ואולמרט נלחם על החופש שלו. האם העדר ששידך לנו אותם הסיק את המסקנות? כל עוד נתניהו בסביבה, אל תדברו איתם על אחריות ו/או על אתיקה…

שנאת התקשורת את נתניהו איננה סוד. השנאה הזאת הביאה את השונאים למצב שכל מי שהתמודד מולו זכה לקרוא על עצמו סיפורי אלף לילה ולילה. ברק שווק לציבור כמשיח. תפוח רקוב זכה ליחס של אתרוג יקר עם כל המשתמע מכך. אולמרט, שהיה ראש עיר כושל, נישא על כנפי התקשורת היישר לכורסת ראש הממשלה. אפילו לזיקית פוליטית, שגדלה כילדה דחויה וחסרת הישגים, מצאו הגדרה חיובית: נקיית כפיים. המשותף לכל אלה שהתמודדו מול נתניהו וניצחו: השאירו אחריהם חורבן מדיני, ביטחוני ומוסרי.

היום לא תמצאו מבין העיתונאים כאלה שיחזרו על הסופרלטיבים שהרעיפו בזמנו על ברק. על אבא של העבריין עומרי אין צורך להכביר מילים: רודן מושחת, שלא פחד ממלחמת אחים ורמס כל מחסום דמוקרטי. זה הוא שסידר לנו חמאסטן בעזה.

כשהיה ראש עיריית ירושלים, מבחינת העיתונאים, היה אהוד אולמרט בצד של "הרעים". הוא מצידו, ראה בהם משת"פים. זה הגיע למצב שאחרי הפיגוע בקפה אפרופו בת"א (מרץ 97), בתוכנית "פופוליטיקה", הוא האשים את העיתונאים – "הדנקנרים", כך כינה את העדר- כמי שנותנים גיבוי לאלימות של ערפאת. הפיוזים של אמנון דנקנר נשרפו, והוא השיב לו בטענה, שברטרוספקטיבה נשמעת מאוד אקטואלית: בגלל הלהיטות שלך לבנות בירושלים, הסתבכנו…

שש שנים אחרי, אולמרט עבר מטמורפוזה אידיאולוגית. הוא קרא לזה "התפכחות", ולא שכח לספר שלרעייתו עליזה היה חלק בזה. אחרי שביתו דנה יצאה מהארון, נשארו שם השלדים הפליליים. אלה יצאו מדי לילה ורקדו את מחול החרבות סביב מיטתו. הוא הבין את הרמז: בלי הסכם דחוף עם אבו-מאזן, הוא יכתוב זיכרונות ממעשיהו. לשרון במצב דומה הייתה אופציה: גירוש יהודים. אחרי שהתברר שהרעיון הזה הביא אחריו שובל צרות, אולמרט הלך על אופציה אחרת: הסכם מדיני.

השמועות אומרות, שהשלדים בארונו, הם שהדריכו אותו לחתור להסכם מדיני עם אבו-מאזן בכל מחיר. שוב נפגשו האינטרסים של מנהיג חשוד בפלילים, לאינטרס המדיני של עדר "הדנקנרים". בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" (9.11.06) גילה שמעון שיפר: "הייתי היום בלשכתו של אולמרט. נדהמתי מהשיתוק שאוחז בעובדי הלשכה… הם פשוט פוחדים לדבר בטלפון. תחשבו על זה- לב ליבו של השלטון- בכיר בלשכה מרים את הטלפון וחושב, אולי המשטרה על הקו".

הרייטינג של העקירה בלא תמורה היה בשפל, אז הולכים, סליחה זוחלים להסכם עם ויתורים מרחיקי לכת. "אבו מאזן יופתע כמה רחוק אהיה מוכן ללכת", התחנן אולמרט, אשחרר מאות אסירים בלי תנאי". בהכירו את כלבי השמירה ידע אולמרט שבתמורה למכירת חיסול הוא יזכה לשירותי לווי (תרתי משמע) מ"הדנקנרים".

הסכם לא יצא מזה. גם לא הסכם מדף. עם רקורד עלוב של שתי מלחמות, דוח וינוגרד ופוליטיקה רקובה, כוחם של הדנקנרים לא עמד להם מול המציאות. הבוחר העלה את נתניהו, ועל השלדים מהארון של אולמרט נתקיים חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (דרור).

היום נתניהו על ההגה ובבית הלבן מכהן נשיא עוין עם אוריינטציה מוסלמית. זה בדיוק הנשיא שרצו הדנקנרים. יותר מאשר הם רוצים הסכם עם הפלסטינים, הם רוצים להפיל אותו. המתיחות בין שני המנהיגים מספקת לעדר תקווה. זוהי אותה תקווה שמקשיחה את הברווז הצולע, אבו-מאזן…

כתיבת תגובה

*