עמוס עוז: זה לא דרום-אפריקה פה
מישנה: יש להם הסבר לאומנים המחרימים: אריאל הינה שטח כבוש, וממשלת ישראל יצרה כאן "מדינת אפרטהייד". בטענה הכבדה הזאת קושרים המחרימים את ישראל בעבותות ברזל למשבצת שהייתה פעם של דרום אפריקה. לעמוס עוז יש דעה הפוכה. עד שיצא ממחבואו, הלכתי לארכיון…
…
כמה מילים על כלבים
בחלוקה גסה, יש שלושה סוגי כלבים. הסוג הראשון הולך על ארבע ומוגדר כ"ידידו הטוב של האדם". הסוג השני לא קיים. הכלב שלא קיים הוא קללה. כשאומרים "כלב בן כלב", לא מתכוונים להחמיא או להתפעל ממישהו. זה לא דומה ל- "פנתר" או "נמר בן נמר". אין לי מושג של מי היה הרעיון המשונה לסנוט באנשים באמצעות כינוי או דימוי לחיה אהובה ומוערכת. הסוג השלישי הולך על שתיים, והוא מוגדר כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". הכינוי שאול מכלבי שמירה אמיתיים, שהוכשרו למשימת שמירה.
כל מי ששומר על החברה ממושחתים, או כללי המשחק של הדמוקרטיה, על פי עיסוקו מוגדר "כלב שמירה". אנשי מערכת החוק (מס-הכנסה, שוטרים, פרקליטות וביהמ"ש) אמורים להעניש את מי שחצה קו חוקי או פלילי, והעיתונאים תפקידם "לנשוך" את מי שחצה קו מוסרי.
…
הסופר עמוס עוז, מבלי שנדרש, קיבל על עצמו משימת שמירה על החברה הישראלית מפני עצמה. בחלק מהזמן הוא כותב סיפורים, בחלק אחר של הזמן הוא עסוק בחיפוש מסילות לליבם של חברי וועדות למיניהן שמעניקות פרס, ובזמן שנותר הוא מעמיד את תבונתו לרשותנו. אשרינו שזכינו…
את משימת השמירה הוא מבצע באמצעות הפצת מסרים באינטונציה של נביא. אלק הנביא עמוס. בעיניי, הוא לא נחשב, מפני שבמעקב אחרי ההערכות שלו גיליתי שאין קשר בין המציאות, לבין מה שהוא מזהה כמציאות. אפילו לגרסתו שלו. אם מחברים את ההערכות שהשמיע למה שקרה יותר מאוחר, ניתן להסיק מסקנה אחת: האיש לא בכיוון.
ולמרות האמור, לפעמים מצליח לו. למשל, יש לו דעה לא טובה על אותם שמאלנים שחוזרים על הטענה לפיה יגאל עמיר הרג את השלום. לדעתו, זוהי התנשאות שמאלנית שמתעלמת מחלקו של הטרור בהרג השלום. "השלום לא בא מפני שרבין נרצח, אלא גם מפני שהצד הפלסטיני לא היה מוכן לכל מה שהשתמע מסיום הסכסוך". סוף ציטוט.
הוא גם לא שוכח את ימי אוסלו העליזים בהם אוטובוסים עפו באוויר, בזמן שרבין ופרס התאמצו למען השלום. עוד מרגלית מפיו מתייחסת לסירוב של הפלסטינים ביולי 2000 להציע הצעה נגדית לאהוד ברק.
שורות אלה נכתבות בעיקר משום קריאתם של אומנים, אנשי תיאטרון ובכירי השמאל, להחרים את אריאל. הטענה הראשית של אותם זבלים היא, שאריאל הינה שטח כבוש, וממשלת ישראל יצרה כאן "מדינת אפרטהייד". בטענה הכבדה הזאת מבאישים המחרימים את ישראל וקושרים אותה בעבותות ברזל למשבצת שהייתה פעם של דרום אפריקה.
ומה יש לאדמו"ר של השמאל לומר לאותם מרעילי בארות? "זה לא סיפור של טובים ורעים", אמר לאילנה דיין, "זה לא דרום אפריקה פה". חבל שהדברים לא נאמרים עכשיו, ומזל שיש ארכיון. שופופו…
מדי פעם אני חוזר בהנאה אל הראיון הזה של עמוס עוז עם אילנה דיין, רק כדי לראות שוב את הרצינות התהומית הנשקפת מפניהם, ואת כיווץ הגבות הנואש אצל שניהם. כאילו, כמה קשָה להם החשיבה המאומצת על נושא כה מורכב וחידתי: יחסינו המתסכלים עם השכנים הערבים.
הלו, חבר'ה, זהו האיסלם, תכירו, 'נעים מאוד'. הגיע הזמן. מה כאן מפתיע? על איזה תהליך שלום שמֵת (עם רצח רבין) אתם מדברים? הרי "תהליך שלום" הוא מושג שלנו ושל בני תרבות בכלל; האיסלם משתמש במושג הזה אך ורק כלפי חוץ, כשהוא נוקט את עקרון התאקייה (מוכן להתערב שעמוס עוז ואילנה דיין לא שמעו מעולם על מושג התאקייה באיסלם, שהוא אחד המושגים הבסיסיים במערכת יחסים 'דיפלומטית' עם החבר'ה האלה): התאקייה היא שקר שנועד להגן על האיסלם ולהסוות את יעדיו האמיתיים. כשאבו מאזן אומר שהוא מייחל לשלום, הוא פשוט משקר. כל מוסלמי יודע זאת היטב ומצחקק לו, ואצלנו – עמוס עוז ואילנה דיין.
פשוט תענוג לראות את ההתייסרות וההתחבטות של השניים האלה, עמוס ואילנה, בנושא הפרטנר המתסכל/המאכזב/החידתי הזה בן דת האיסלם, שכל בר דעת עומד מייד על טיבו אבל לפי השקפתם יש אולי אפשרות אחת בלבד: שמא לא נתַנו לו מספיק ואולי אפשר לתת ולוותר עוד. רק עוד קצת, נו. בשביל השלום!