תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
נובמבר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

התקשורת, היא שעושה את הבלגאן

התקשורת, היא שעושה את הבלגאן

מישנה: האם התקשורת סיקרה זעם אוטנטי או שהציתה מדורה?- הציתה מדורה ולא בפעם הראשונה. אין לבכירי העדר בעיה עם כספים שמגיעים לחרדים (שלושים שנה), כמו שאין להם בעיה עם התנאים שאיתם צריכים הסטודנטים להתמודד. הלכתי לארכיון…

השקר והצביעות אסורים. ולמרות זאת, הרייטינג שלהם לעולם לא יהיה אפס, מפני שהם מכילים בתוכם יתרון: יותר קל בעזרתם לגנוב דעת. כמו גנב הרכוש, גם גנב הדעת לוקח סיכון: אם ייתפס, יוקע ויוצג באור שלילי. לא אצלנו…

אם גנב הדעת שמאלני, יש הסכמה בעדר לא להוקיעו, אלא אם סר חינו. כמו למשל, אהוד ברק (עוד נחזור אליו). הרשות לרמות את הציבור היא תוצאה של חוסר ברירה. עם אמת, לא ניתן לשכנע את האזרחים בצדקת האידיאולוגיה השמאלנית, והעדפת המנהיגים שניצבים מול נתניהו.

בשבועיים האחרונים צרכני התקשורת בישראל נחשפים למאבק ציבורי נגד "חוק האברכים", מאבק שהוציא אלפי סטודנטים לרחובות. קראנו שלטים, שמענו סיסמאות, וראינו מיצג עם סטודנטים שנושאים על גבם סטודנטים אחרים מחופשים לאברכים. המסר ברור: נמאס לנו לסחוב אתכם על גבנו.

האם התקשורת סיקרה זעם אוטנטי או שהציתה מדורה? אני טוען, הציתה מדורה ולא בפעם הראשונה. אין לבכירי העדר בעיה עם כספים שמגיעים לחרדים (שלושים שנה), כמו שאין להם בעיה עם התנאים שאיתם צריכים הסטודנטים להתמודד.

תזכורת- תחת הכותרת "ש"ס נמאסתם", הביעה העיתונאית סימה קדמון את זעמה על אלי ישי שסירב לתמוך בציפי לבני לראשות הממשלה, למרות שזו הציעה תוספת, אני חוזר- תוספת(!) של מיליוני שקלים על מה שקיבלו מאולמרט. "מי שמאמין שמה שמפריד בין ש"ס לממשלה זה כמה מאות מיליוני שקלים, שיעמוד מהר בפינה", כתבה קדמון, "כי אילו לנגד עיניה של ש"ס היו עומדים ילדים רעבים, היא הייתה לוקחת בשתי ידיים את הצעתה הנדיבה של ציפי לבני" (סימה קדמון / ידיעות-אחרונות / 26.10.08). "הצעתה הנדיבה של ציפי לבני" היא כתבה. …והשקרנית מספרת שלא נכנעה לסחיטה.

למי ששכח, שלושה ימים קודם פורסמה כותרת ראשית בידיעות-אחרונות, לפיה לבני מוכנה לתת לש"ס מיליארד שח, ומה שמונע את תמיכת ש"ס בלבני, זה הסירוב שלה להתחייב לא לחלק את ירושלים.

העיתונאי יואל מרקוס היה עוד יותר מבוהל מקדמון, ויומיים קודם, תחת הכותרת "עדיף לבלוע צפרדע" הוא כתב: "אם לבני שואפת להימנע מהביזיון שבאי היכולת להרכיב ממשלה- עדיף לה לבלוע את הצפרדע ולצרף את ש"ס לממשלה… הדרישה הכספית של ש"ס אינה עולה על מחיר חצי מטוס חמקן" (הארץ / 28.10.08).

אלה דוגמאות משני צבועים שתמכו במתן המיליונים של ש"ס. כמוהם כל העדר. עכשיו העדר עוין. מה שמותר לציפורה, אסור לנתניהו. יוסי שריד כתב על זה: "מוסר כפול- זה לא חינוכי" (הארץ / 22.10.10). …ככה גם עם הסטודנטים.

בקדנציה הראשונה של נתניהו, הם הפגינו ושבתו. התקשורת התמסרה למחאה, ומנהיגיה זכו לחשיפת יתר. כולנו זוכרים את שביתת הרעב בעיקר משום ששרה הביאה לשובתים פיצה. מעשה נאה שזכה ללגלוג.

כדי לזכות בקולות הסטודנטים, אהוד ברק הבטיח במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-99  "כניסה חופשית לאוניברסיטה". "אני אעביר לא בדיבורים אלא במעשים חוק חינוך מגיל 3-4 לילדים", התחייב ברק, "שלא יתגלגלו במעונות ויצטרכו לריב על מעונות דרך יום לימודים ארוך, דרך כניסה חופשית לאוניברסיטה קודם מהפריפריה ואח"כ למרכז, לכל צעיר וצעירה בישראל". דקה אחרי שהחליף את ביבי, לא היה אף עיתונאי שהזכיר לציבור, שלא לומר דחק בו לקיים את הבטחתו. למה? ככה. רצינו להעיף את ביבי. והסטודנטים?- שיחפשו אותנו בסיבוב.

עינכם הרואות- לא מצוקת הסטודנטים, ולא חוק האברכים הם הבעיה. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית מכוילים למשימה פוליטית. כל השאר זה עבודה בעיניים.

פני הדור כפני הכלבים…

כתיבת תגובה

*