הנער שחלם על פלסטין הגדולה
מישנה: בתוכנית יומן (23.3.2001) ראינו את המצלמה משוטטת על הקיר בחדרו של הנער ראמי עארה, שנהרג במרד באוקטובר 2000. התמונות הלשינו על חלומו המדיני: מפת פלסטין הגדולה שבאמצעה רובה קלצ'ניקוב, ופוסטר ענק של הצורר סדאם חוסיין…
…
מומחים לדעת קהל יודעים שההגדרה עושה את התודעה, במיוחד אם היא מגיעה במאסה. "הפגנות", זאת ההגדרה שבחרו להגדיר מנהיגי הציבור הערבי בישראל את המהומות באוקטובר 2000. ואחרי שההגדרה הזאת נטמעה (בעזרת דוברים מהשמאל) בתודעת רבים, ברור ש- 13 הרוגים בהפגנות, זה המון. מה שראינו באוקטובר 2000 לא היו "הפגנות", אלא מרד. אם מבינים את זה, 13 הרוגים בדיכוי מרד- זה לא הרבה.
ולפני שאני ממשיך הערה חשובה: אסור לעשות הכללות!! את הציבור הערבי בישראל, חובה לחלק לשלוש קבוצות: אלה שרוצים להתערות בחברה הישראלית, אלה שעוינים את המדינה היהודית ורוצים במחיקתה, ואלה שיושבים על הגדר. אין לי מושג איזו מהקבוצות היא הגדולה ביותר, אבל תחושתי היא, שהקבוצה העוינת בתהליך צמיחה.
מפגינים מוחים. מפגינים כועסים. מפגינים לא שונאים. מה שראינו באוקטובר 2000 הייתה התפרצות שנאה. רעולי פנים שמניפים דגלי אויב, ושורפים תחנות דלק ובנקים- זאת לא מחאה. "איטבאח אל-יהוד", ו- "בדם ואש נפדה את פלסטין", הם לא מסרים של "הפגנה". לא במקרה המורדים בחרו למרוד בדיוק באותו זמן שצה"ל נילחם באויב הפלסטיני (אינתיפאדת אל-אקצה). לא צריך דמיון פרוע כדי להבין את הדחף של הפלסטינים עם התעודה הכחולה, לעזור לאחיהם עם התעודה הכתומה.
ההתפרצות הזאת לא כוונה נגד ממשלת השמאל של ברק, אלא נגד מדינת היהודים. אם מוסיפים לאותם אירועים גם את העובדה שמנהיגי הציבור הערבי המתונים, מתאמצים להפיץ את דעתם על ישראל בעולם- מדינה גזענית, פשיסטית, שמנהיגיה פושעי מלחמה וחייליה נאצים- מגלים, שזה מתחבר בקלות למרד. לא שכחנו גם את ההתנגדות הגורפת להגדרת ישראל כמדינת העם היהודי, את הנפת הדגלים השחורים ביום העצמאות, ואת התמיכה העיקשת בזכות-השיבה.
10 שנים חלפו מאז דוכא המרד, ובעיתון הארץ (4.10.10) הופיעה ידיעה לפיה צריך היה להעמיד לדין חלק מהשוטרים "שירו והרגו". באותו יום, בתוכנית "הערב עם גאולה אבן" (ערוץ 1) הופיעה עו"ד לינה סאבא שלקחה חלק בחקר הפרשה. היא הזכירה שלושה שמות של "קורבנות ההפגנות". אחד מהם היה הנער ראמי עארה. אני לא משפטן, ואין לי עניין להיכנס לנושא המשפטי. הלכתי לארכיון, ומצאתי כמה פרטים מעניינים על הנער ראמי עארה.
בתוכנית יומן (23.3.2001) ראינו את המצלמה משוטטת על הקיר בחדרו של הנער. ההורים שלו, רצו שנכאב את מותו של נער ערבי שוחר שלום שאהב לשמוע מוזיקה עברית/מזרחית. אלא שהתמונות שעטרו את קירות חדרו "הלשינו" על האוריינטציה האמיתית האנטי יהודית שלו.
ראינו פוסטר ענק של צורר היהודים באותה תקופה, סדאם חוסיין. בעוד בני גילו היהודים, מדביקים פוסטרים של אביב גפן וחיים רביבו, הנער שוחר השלום, נהנה להביט בתמונת המנהיג שהבטיח את מחיקת ישראל. ואם זה לא ממש משכנע, אז בצמוד לפוסטר של סדאם, ראינו את מפת "פלסטין הגדולה", שבאמצעה רובה קליצ'ניקוב. לא צריך להיות צבי יחזקאלי כדי להבין שהמפה מסמלת בעיני הנער את חלומו המדיני והרובה מסמל את הדרך. נער כזה שחולם על מחיקת ישראל בכוח הנשק לא מאמין בדו-קיום.
מאז דוכא המרד באוקטובר 2000, היחסים בין שני העמים לא השתפרו. מסקנות ועדת אור יותר מאשר תרמו לתיקון, שימשו את הציבור הערבי כתירוץ לעימותים עתידיים. השופט אור לא ידע לפרש נכון את הכתובת על הקיר, בחדרו של הנער ראמי עארה, כמו שלא הבין את המשמעות של הנפת דגלי אויב והקריאות "איטבאח אל-יהוד" ו- בדם ואש נפדה את פלסטין". כל רופא יודע: אבחון שגוי גובה מחיר יקר…
הקבוצה העוינת במגזר הערבי = פצצה מתקתקת…
