תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אוקטובר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

צריך שתי חתימות

צריך שתי חתימות

מישנה: כולנו היינו בסרט הזה: בלי החתימה של החמאס, כל הסכם שלום יעוף באוויר ביחד עם חלקי גופות של יהודים. ולאלה מבינינו שמאמינים וממתינים לחתימה של החמאס, היא תגיע, שעתיים אחרי בוא המשיח…

אנשים לא זוכרים, אבל לפני שפסטיבל "אנאפוליס" סוקר בתקשורת, ממשלת אולמרט עשתה מה שהשמאל מכנה "צעדים בוני אמון", שזה אומר: מסירת 3000 רובים, 450 שיריוניות, ושחרור 2000 אסירים. המסבירן השר חיים רמון הסביר לספקנים, שהצעדים האלה תכליתם "חיזוק אבו-מאזן". הסכם לא צמח מזה. גם לא "הסכם מדף" שזה "הסכם" שלא ניתן למימוש, אבל אפשר בעזרתו למכור לציבור אשליות על עתיד ורוד.

חודש לפני הטיסה לאנאפוליס, פורסמה ידיעה לפיה ביוני אותה שנה, נסע ראש הממשלה אולמרט ליריחו, לפגישת עבודה עם אבו-מאזן. בדרך, השב"כ סיכל ניסיון של חוליית טרור להתנקש בחיי ראש ממשלת ישראל. ומי המבצעים?- …אנשי אבו-מאזן!! הם נעצרו ע"י המודיעין הפלסטיני, ו… שוחררו כעבור שלושה חודשים. הסיקור היה צנוע, ומהסיבה הזאת, האירוע החמור הזה התפוגג מהזיכרון.

במרץ 2009, אולמרט גילה לציבור שהניח על שולחנו של אבו-מאזן את הנדיבה בהצעות (הקלידו בגוגל: ההצעה הנדיבה של אולמרט). הנשיא הפלסטיני לא חתם. ההצעה כללה גם חזרה של פליטים. חיים רמון גמגם הסבר: זה לא זכות-השיבה, לעולם לא נסכים לזכות שיבה. זאת רשות כניסה לישראל של "מעטים", מטעמים הומניטאריים.

התזכורת הזאת תכליתה, הנמכת ציפיות עד לריצפה. מאז ימי אוסלו העליזים, צרכני התקשורת בישראל נחשפו לאינסוף תרחישי שלום. למרות מבול התרחישים, תרחיש אחד היה חסר: הפלסטינים לא באמת רוצים שלום!! כל סירוב או התחמקות, הביאו להם דיווידנדים מדיניים. 17 שנים הפלסטינים חוגגים על ההתעלמות הישראלית מהתרחיש הזה- למרות שערפאת דיבר על "תורת השלבים".

בארכיונים של ערוצי הטלביזיה, יש אינסוף פסטיבלי שלום. רוב הפסטיבלים התחילו עם תקווה בלב, והסתיימו במפח נפש. זה קרה כל כך הרבה פעמים, שאי אפשר לחמוק מהמסקנה העגומה לפיה: הפלסטינים לא רוצים שלום!! למעט שר החוץ אביגדור ליברמן, לא שמענו בכיר אחד שאומר זאת בבהירות.

במקום להתעסק במוקשים האמיתיים שיפוצצו את הסיכוי להסכם, התקשורת הישראלית מתעסקת בפוליטיקה של המו"מ המדיני: לחץ על המשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות. מנקודת מבטו של העדר, המשך הקפאת הבנייה  מכיל בתוכו סיכוי לזעזע את הליכוד ו/או הקואליציה. האם זה מה שחשוב?

לשמאל אין בעיה עם העובדה שישראל לא קיבלה כלום תמורת הקפאת הבנייה בעשרה חודשים. לכלבי השמירה של הדמוקרטיה אין בעיה שעל פי תוצאות הבחירות (והסקרים), הבוחר הישראלי רוצה לראות במימוש אידיאולוגיה ימנית. בדומה לאוהדי קבוצה שהובסה בגמר שדורשים את הגביע, המיעוט בישראל רוצה לראות במימוש האידיאולוגיה שלהם. ונניח, רק נניח שניתן להגיע להסכם חתום עם אבו-מאזן- מה שאני לא מאמין- האם זה אומר שהגענו?

אחים יקרים. אם יקרה הבלתי צפוי, והנושאים ונותנים יתגברו על בעיית זכות-השיבה, והפלסטינים יסכימו להגדרה ישראל כמדינת העם היהודי, ההסכם יתפוצץ תרתי משמע. לא רק משום שערביי ישראל לא יסכימו, אלא גם ובעיקר משום שהחמאס לעולם לא יחתום. ובלי החתימה של החמאס, המציאות המזרח-תיכונית תחזיר את ההסכם עם הכיתוב: חסרה חתימה שנייה…

כתיבת תגובה

*