ארכיונרי

מישנה: להצלחת המצעד שני צדדים. בצד אחד יחגגו את שובו של גלעד, ובצד השני יחגגו את שובם של אלף הרוצחים. הקלישאה אומרת שהכישלון יתום. אנשי השב"כ אומרים שההצלחה הזאת (אם תתממש), יתומים רבים לה.

…

"מצעד הגאווה" זה השם שבחר הסופר והפובליציסט אייל מגד לצעדת שליט (ynet / 29.6.10). ועוד מתוך המאמר: "גאווה של נוער פרחים" ו- "חצי פסטיבל, חצי קרנבל". אני לא יודע אם הייתה כאן פליטת מקשים או כוונת מכוון, אבל מנקודת מבט בעזה, הצעדה הזאת מייצגת את ישראל הנטחנת.

המצעד הזה הזכיר משום מה לסופר אייל מגד את "נוער הפרחים" (המבוגרים בינינו זוכרים את פסטיבלי הרוק בשנות ה- 70 שהיו באי ואייט ובוודסטוק, כשהצעירים שעשו סקס חופשי ועשנו את עצמם לדעת הוגדרו ע"י התקשורת האמריקאית "נוער הפרחים"). לי דווקא הם מזכירים את "נוער הנרות". זוכרים?

כל ערב אחרי רצח רבין, ראינו על מסכי הטלביזיה את נוער השמאל ("דור שלם רוצה שלום"), יושבים על הריצפה מסביב גיטרה ושרים. רבים מהם כתבו על קירות בניין העירייה טקסטים מרגשים והדליקו נרות זיכרון. דקה וחצי אחרי שהתקשורת התקפלה מהכיכר, האדמה בלעה אותם. האידיאולוגיה המניעה את הצועדים במצעד שליט דומה.  התקשורת היא מקור הזרם היחיד שלהם. תורידו את השאלטר והצועדים יתפוגגו.

ערוצי הטלביזיה לא מרפים. כל יום המצלמות מלוות את הצועדים, ובכל המהדורות הם זוכים בתמורה מגניבה: חשיפה!!! (כמעט ש-) אין בין הצועדים מי שהיו משרכים דרכם בחום הכבד אחרי משפחת שליט, אלמלא החוויה שבחשיפה. מבחינתם, מדובר בהזדמנות חד פעמית להכניס לזיכרון האישי חוויה ברמה היסטורית. לא צריך להיות בעל דימיון מפותח כדי לדמיין צעירה שמתקשרת לחברתה ואומרת לה, "בואי מהר, יש כאן טלביזיה".

אין בעולם מי שהיה רוצה בהצלחת הצעדה יותר מהחמאס ומשפחות הרוצחים. להצלחה המקווה, שני צדדים. משפחת שליט והצועדים יגדירו אותה: כ"שובו של גלעד הביתה". בצידה השני של ההצלחה יש את החמאס שיחגוג עוד כניעה של האויב הציוני. לכניעה הזאת יש מחיר עתידי. הקלישאה אומרת שהכישלון יתום. אנשי הביטחון אומרים שההצלחה הזאת (אם תתממש), יתומים רבים לה.

חטיפת חיילים היא תוצאה של הנכונות לשלם מחיר בלתי פרופורציונאלי תמורת שחרורו. ולכן היא כל כך משתלמת. אילו התוצאה הייתה בלתי משתלמת, הטרור היה מחפש דרך אחרת במלחמה נגד מדינת היהודים. יש הוכחות לכך (בוידאו), ועל כך ברשימה הבאה…