יואב יצחק- עיתונאי העשור שלי
מישנה: המאמר הזה חריג, ומגובה באשכול קטעי וידאו שהוצאתי מהארכיון. בחרתי להתמקד באותה פרשה, שהכניסה את יואב יצחק להיסטוריה: פרשת ויצמן-סרוסי.
צריך להתייחס למאמר, כסוג של תוכנית טלביזיה. מי שאין לו זמן, שידלג. ומי שעיתותיו בידו, מובטחת לו חוויית צפייה ש- חבל על הזמן…
…
הדחף לכתוב את הרשימה הזאת, תקף אותי בעקבות החלטת בג"צ (מיום שני / 14.6.10) בעתירה שהגיש העיתונאי יואב יצחק בפרשת "הבית ברחוב כרמייה". בג"צ החזיר את התיק לפרקליטות, עם "המלצה" לעיין בו מחדש. פרופסור סוזי נבות הסבירה, שהחזרת התיק פירושה, "ההחלטה על סגירת התיק בלתי סבירה, נא לשקול אותה שוב" (אולפן פתוח- ערוץ הכנסת / 14.6.10).
וידוי קטן ובלתי חשוב: כתיבת השורות הראשונות, גרמה לי לתחושת אי נוחות. במבט שטחי זה נראה כמו ניסיון פתטי להאדיר את שמו של מי שנותן לי במה. כתום כתיבת הפיסקה הראשונה, חשתי טעון מספיק, כדי לכתוב רשימה מיוחדת ובלתי שגרתית, על עיתונאי שרואה בעבודתו שליחות ציבורית. (כמעט) אין כאלה.
מבחינתי, יואב יצחק הוא עיתונאי העשור!!
ולפני שאני ממשיך קבלו טעימה מהארכיון הפרטי, קטע ששודר ב- 96, שבו ניתן להבין ביתר עוצמה את המסר המרכזי ברשימה זו …
יום לפני סילבסטר 99, בעט יואב יצחק בעוצמה רבה בדלת של ינואר 2000, עם הסקופ שהכניס אותו להיסטוריה: "פרשת ויצמן- סרוסי". זה התחיל בהכחשות, עבר דרך התחייבות נשיאותית להילחם על "השם הטוב", והסתיים באריזת החפצים.
בעשור הקודם הוא איבד את מקום עבודתו במעריב, בגין לחץ אסור על העיתון (חרם מודעות)- תוצאה של תחקיר שעשה על חברת כלל ומנהלה אהרון דוברת. כעבור זמן, נקרא לחזור. במהלך העשור, הוא פרסם תחקירים רבים, ביניהם תחקיר ענק שכתב אודות מו"ל ידיעות-אחרונות נוני מוזס. אין בישראל עיתונאי עם יושרה ואומץ מספיקים, כדי לכתוב תחקיר נגד מי שנתפס בברנז'ה כ- "האיש הכי חזק בישראל".
במהלך 2006 ועד סוף העשור, מצא יואב יצחק את עצמו מול עדר עיתונאים עוין, רק משום שהתעקש לפרסם תחקירים נגד מי שהוא הגדיר "ראש משפחת פשע", המועמד לראשות הממשלה מטעם קדימה, אהוד אולמרט. הוא לא חשש להתעמת עם עורך מעריב, למרות שידע שכשמדובר בטומי לפיד (שינוי) ואהוד אולמרט (קדימה), אמנון דנקנר איבד את הבושה. בסוף העימות, מצא שוב את עצמו מחוץ לעיתון.
[בקרוב מאמר על הניתוק (הזמני?) מהפובליציסטיקה, שגזר על עצמו אמנון דנקנר. רמז: הוא מצא את הבושה].
בכל מדינה מתוקנת, מרצים לתקשורת היו מגדירים באוזני הסטודנטים שלהם את יואב יצחק כ"מופת עיתונאי". בישראל האינטרסנטית, ערוצי התקשורת הגדולים ירססו את האינטרס הציבורי באינטרס רעיל המיוצר בלשכת הבוס. זה יכול להיות אינטרס פוליטי, מדיני, פרסונאלי, או פשוט התיישרות לרוח הנושבת מלשכתו של הבוס.
יואב יצחק עמד איתן מול האיום הזה יותר מפעם אחת. בהתנגשות חזיתית בין שליחותו העיתונאית לבין איום הפיטורין, הוא העדיף לשלם מחיר אישי ובלבד שלא יהיה מי שיכרסם בשליחותו. מבחינתם של המעסיקים ו/או העורכים, עיתונאי כמו יואב יצחק הוא בעייתי. החופש העיתונאי שהוא מקפיד לשמור עליו, התפרש כצמצום הסמכות הבלתי מוסרית שלהם. היו עיתונאים (כמו למשל מירון רפפורט) שאיבדו את מקום העבודה שלהם (ידיעות-אחרונות) בגין הקושי להבין את "רוח המפקד".
סוד גלוי הוא שצרכני התקשורת בישראל מולעטים בידיעות מניפולטיביות. זה דומה להכנסת צבעי מאכל וחומרים מסרטנים לאוכל שאנחנו אוכלים, רק כדי "להשביח" את המראה והטעם. הסיטואציה המסוכנת הזאת מתאפשרת מסיבה אחת: פחדנותם של העיתונאים מפיטורין. את הפחד מאיבוד הפרנסה מותר להבין, אבל את הקושי של מנהיגי זכויות העיתונאים לעמוד כמקשה אחת מול הבוסים, אסור להבין, ועוד יותר אסור לקבל.
תנו לנו עשרה כמו יואב יצחק, ויש לנו מדינה אחרת… שופופו…
