תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
יוני 2010
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

עמוס עוז, חייל מקלדת בשירות הטרור

עמוס עוז, חייל מקלדת בשירות הטרור

מישנה: המסר המרכזי העולה מבין השורות שכתב עוז הוא, שיש נוסחת שלום והמנהיגות הישראלית במקום לאמץ אותה, משחקת באש. המסר הזה ילדותי. הוא מתעלם ממה שעוז אמר ברגע של התפכחות: "זכות השיבה זה שם קוד לחיסול ישראל". הלכתי לארכיון…

השלום חשוב. מאוד חשוב. כל כך חשוב, שמי שיודע לעשות אותו ולא מזנק לפוליטיקה, הוא בחזקת אנוכי ללא תקנה. הסופר עמוס עוז הוא אחד מהם. היכולת הוירטואוזית שלו לעשות שלום מהנתונים הקיימים עולה על יכולת השירה של אילם.

 

היחסים בין אזרחי ישראל לסופר החשוב, מאוד הדוקים. האיש העניק חוויית קריאה נדירה לרבים, ובתמורה, הם ניפחו לו את האגו עד כי זה תפח למימדים של נביא. הנביא עמוס. מאז בקעה השכינה מהמקלדת שלו, הוא לא מפסיק להטיף לנו לעשות שלום. ואם המנהיגות לא יודעת איך- בדיוק בשביל זה הוא כאן.

 

קבלו ציטוט: "גם אם ישראל תיירט עוד מאה משטי ספינות לעזה, גם אם ישראל תצא עוד מאה פעמים לכבוש את עזה, גם אם ישראל תפעיל שוב ושוב את כוחותיה הצבאיים, המשטרתיים והחשאיים- היא לא תפתור בכך את הבעיה. את הסכסוך הישראלי-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק ע"י מו"מ עם החמאס או, סביר יותר, על ידי שילובם של החמאס והפת"ח" (הארץ / 2.6.10). קראתי והתפעמתי. וואוו…  איך לא חשבנו על זה קודם.

 

לא רק אני שאלתי, גם השייך ראאד סלאח שאל. אילו היה קורא את מאמרו האלוהי של עוז, קרוב לוודאי שהיה עושה פרסה אידיאולוגית, ומוותר באחת על זכות-השיבה. ואז, במקום שצופי הערוץ השני (4.6.10) היו שומעים אותו מדבר על סופו הקרוב של הפרויקט הציוני, הוא היה שר בדואט עם עמוס עוז "שבת אחים גם יחד".

 

ראאד סלאח הוא לא היחיד שנשבע לזכות-השיבה. כמוהו, מיליוני פלסטינים כולל אבו-מאזן. ומה דעתו של עמוס עוז על זכות השיבה? קבלו ציטוט: "אמרתי לפלסטינים שצמד המילים זכות השיבה, הוא שם קוד לחיסול ישראל" (עמוס עוז לאילנה דיין / 4.11.03).

 

המסר המרכזי העולה מבין השורות שכתב עוז הוא שיש נוסחת שלום, והמנהיגות הישראלית במקום לאמץ אותה, משחקת באש. "את הסכסוך הישראלי-עזתי", קובע עוז, "אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק ע"י מו"מ".

 

המסקנה שלו ילדותית. הוא מתעלם מכול המהמורות ואבני הנגף בדרך לשלום. הפלסטינים לא מוכנים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, לא מוותרים על זכות-השיבה ולא מוכנים לוותר על הטרור. לעומתם, ישראל התירה לערפאת וכנופייתו להגיע לאזור, הסיגה את צהל מערי הגדה ועזה, נסוגה מלבנון, עקרה ישובים יהודים. כל זה היה אמור, אליבא דה סוכני האשליות,  לעודד את מחנה השלום הפלסטיני. קרה ההיפך.

 

הסופר עמוס עוז חייב להתייחס למציאות. דימיון מפותח זה טוב לסיפורים. כשהוא טוען נגד ממשלת היהודים, הוא משחק לידי האויבים שרואים בתקשורת זירה בפני עצמה. כל מסר היוצא ממנו חייב להכיל אזהרה לבני עמו מפני מיליוני הפלסטינים שלא ויתרו על זכות-השיבה. אם ימשיך להצליף בממשלה, חובה לקטלג אותו כ"חייל מקלדת" בשירות הטרור. …וההיסטוריה תשפוט.

 

כתיבת תגובה

*