תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

ילדותי הראשונה

ילדותי הראשונה

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם, כדי להבין את הקשר, בין פוטנציאל ממומש, לבין תקופת הילדות.  "עוצמתו" של המוח נקבעת ע"י חינוך ההורים, צעצועים, משחקי תחרות, בי"ס, הרגלי קריאה, משמעת ובקיצור, חשיפה לחוויות איכותיות.

 מכל הבחינות, החוויות שצברתי בילדותי  (שנות החמישים-שישים), מקורן בחשיפה לעולם קדום. ילדים של היום, אין סיכוי שיבינו. ואם יבינו, לא יאמינו. מוטיב ראשי – מחסור שאילץ אותנו הילדים להמציא או לאלתר.

 נתחיל מהבית. אוכל- בתלושים. בדברי ימינו, מכונה התקופה הזו, כ"תקופת הצנע". הממשלה חילקה במשורה אוכל לאזרחים, באמצעות תלושי מזון. רק איתם אפשר היה לקנות במכולת. מאחר והיה מעט, ברור שמדובר בכמויות אוכל זעומות. השמועות אומרות, שדוברי האידיש והמקורבים לשלטון מפא"י, שיחקו אותה בקומבינות. הורי התימנים, היו מחוץ לפריים. כתום "תקופת התלושים" המצב הכלכלי …החריף.

 לא הייתה טלביזיה, אבל רדיו כן. אימא שעבדה בניקיון בביתן של "עשירות" רמת-גן, סיפרה על הקופסה הפלאית שראתה בסאלון של "הגברת", שמעבירה תמונות נעות (בשחור-לבן). הערוץ היחידי בישראל דאז שידר רק רדיו. מי שחשקה נפשו בטלביזיה, נאלץ להסתפק בשידורים של מדינות שכנות- הכול בשחור-לבן. הרצון לראות ולשמוע את הזמר פריד אל-אטראש על המסך, הצדיק מבחינתה של אימא, מאמץ כספי על אנושי, והיא קנתה אחת ("טלפונקן").

 היינו בין הראשונים בשכונה להכניס טלביזיה הביתה. לא היה גבול לעוצמת החוויה שחווינו, שעה שישבנו, עשרה-עשרים ילדים, על רצפת הסאלון פעורי עיניים מול המסך. גם אם לא הופיעה בו שום תמונה. רק אור, שבמידה מסוימת מזכיר את הפלורסנט.

 לגבי הרדיו– המכשיר עצמו היה בחדר השינה של ההורים שלי. אבא הניח אותו על ארונית קטנה, שאימא הביאה מ"הגברת". כילד, לא גיליתי בו עניין מיוחד, למעט דבר אחד – שידור משחק כדורגל. אני זוכר סיטואציה מטורפת לגמרי (שחזרה על עצמה), שבה אני יושב על כיסא, מול הרדיו, במרחק של 20 ס"מ ממנו, בשיא הריכוז, מקשיב לשידור שהעביר השדרן המיתולוגי נחמיה בן-אברהם. רמת הריגוש מהשידור הייתה בעוצמות שהצדיקו לקחת סיכונים.

 כששני ההורים בעבודה, ארבעה בנים בבית, זה חתיכת סיפור. הלכנו מכות בכל הזדמנות. כדי להבטיח שלא נהפוך את חדר השינה שלהם, נהגו הורי לנעול את דלת חדרם. והרדיו בפנים. מה עושים?

 כדי לשמוע את שידור משחקי הכדורגל, נכנסתי לחדר מ… החלון. אם חזרו מאוחר, הספקתי לצאת באותה דרך בה נכנסתי, ולהעלים את הסימנים המוכיחים את שהייתי. אם אבא  הקדים- אכלתי אותה. ההתלהבות שלי מהשידור של נחמיה בן אברהם, הייתה כל כך עצומה, שלקחתי בחשבון, שאם אתפס- אחטוף מכות.

 גם טלפון לא היה ("עשירים" המתינו 7 שנים, כדי לקבל קו). פה ושם שמענו סיפורים על המכשיר הזה, שאם מצמידים אותו לאוזן, אפשר לשמוע ולדבר עם חברים או קרובי משפחה – בעצם עם כל אחד-  אפילו שהם "נמצאים בעיר אחרת". איך זה יכול להיות ? התיאור הזה, הצית את דמיוננו.

בגיל 15, כשהייתי בשנה הראשונה בתיכון, נסעתי מדי פעם לביהמ"ש בכפר-סבא, מקום עבודתו של ידיד המשפחה, שלום קרני. הוא היה מכניס אותי בערב באין רואים למשרדו, ומאפשר לי להתקשר לאהובתי, שלמדה בפנימיית "בויאר", בירושלים. כמובן שבדרך חזרה הביתה התפללתי ליום שגם לנו יהיה טלפון בבית.

 אין מקרר חשמלי (פריז'ידר), אבל היה מקרר קרח. מדובר בארונית מתכת מצופה אמייל בצבע לבן. כל יום-יומיים, היה מגיע מחלק הקרח, עם סוס, ועגלה עמוסה בבלוקים. הוא הכיר את הלקוחות הקבועים, וכשהגיע סמוך לבייתם, צלצל בפעמון יד, ואלה היו יוצאים וקונים. בדרך כלל- רבע בלוק.

 

הטמפרטורה בארונית הקירור, לא הבטיחה שמירה על המזון. מי שהמקרר שלו היה גדוש, הסתכן יותר, ממי שהמקרר שלו היה (כמעט) ריק. ריבה, מרגרינה, עגבנייה, היו בדרך כלל במקרר, כל השאר – זה תלוי. אהבתי את הצלצול הזה של מוכר הקרח. כששמעתי אותו יצאתי החוצה, וגם אני, כמו ילדים אחרים, זכיתי בכמה פירורי קרח מהמוכר האשכנזי. מבחינתנו הילדים, זה היה תחליף נפלא לארטיק.

 

אין כיריים גז או תנור. במקומם, היו על השיש במטבח שתי פתיליות. היה גם פרימוס, שהוא למעשה "פתיליה-טורבו".  בחצר היה טאבון על גחלים. "מסעטה" בתימנית. בפתיליות, אימא בישלה מרקים וכו', וב"מסעטה", פיתות תימניות ובשר.

 

את הארוחות המשפחתיות, עשינו – בהן צדק!- על הרצפה. אין סכו"ם. בידיים. יושבים במעגל, כשבאמצע, קערת אוכל משותפת לכולם, וכל אחד מושיט את ידו, ומכניס לפה.

 

פתליה

פתליה

בחצר, היה גם ה"מאווקד". מדובר בכלי נחושת גדול דמוי דלי (עם נפח כפול), כשבשני צידיו ידיות בצדדים. אבא "החביא" אותו מתחת עץ התפוזים. אם נתעלם לרגע מהאלכוהול, אזי הנרגילה וה"מאווקד", היו מבחינתו של אבא הבילוי היחיד והאולטימטיבי. מהסיבה הזו היו בבת עינו.

 

ה"מאווקד" היה מלא בחול, כדי שלושה רבעים. מעל החול, אבא הניח גזרי עץ יבש, ועשה אש. הכול בתוך ה"מאווקד". בינתיים, שוטט בין שורות צמח הגאת, וקטף בזהירות את אותן עלים שרק מומחים ידעו לזהות. כשדעכו הלהבות במאווקד, ליקט עם "מלקאד" (מלקחיים) גחלים לוחשות, והניח בזהירות בתוך ה"בורי". אח"כ התרווח באחת מפינות המרפסת, על הריצפה, ושאף מלוא ריאותיו עשן נרגילה. בין לבין, היד הימנית פינקה אותו בתחיבת עלי גאת לפיו, ומים צוננים. הבילוי הזה נעשה ביחידות, לעיתים עם חבר, וביום שישי בטרם תיכנס השבת, עם כמה חברים.

 

אין מכונת כביסה – כיבסו בידיים. לפני זה, הרתיחו את הכביסה בתוך דוד גדול על פרימוס. נגיעה של ילד בחוסר זהירות, עלולה הייתה להסתיים בכוויה.

 

מאוורר אין. בעצם יש, אבל לא בביתנו. שלא לומר מזגן. בימי קיץ לוהטים, אין לאן להימלט . נושמים בכבדות, ומזיעים כמו בסאונה.

 

בחופש הגדול, רבים מילדי השכונה, אחיי ואני ביניהם, למדנו תורה (פרשת השבוע, והפטרה), אצל הרב המלמד "עם-חסן". הסתובבנו יחפים. בבוקר, לא הייתה עם זה בעיה, מפני שהאדמה עליה הלכנו, הייתה קרירה. בצהריים, כשחזרנו הביתה, האדמה הייתה לוהטת, מה שאילץ אותנו לרוץ מהר, ולעצור בצל של אחד מהעצים הרבים הפזורים לאורך הרחוב. לי היה "פטנט": לקחתי איתי כד מלא מים, הייתי רץ עשרים-שלושים מטר, עוצר, ושופך על כפות הרגליים.

 

בימי חורף קרים, לובשים בגד על בגד, כשהדבר האחרון שעניין אותנו היה אופנה, או התאמה. רוב הבגדים, אימא הביאה מאותן "גברות", שהעסיקו אותה בניקיון. אם אבא בבית, הוא ורק הוא, היה מבעיר אש ב"מאווקד", וכשוך הלהבות, היה מכניס אותו הביתה. הגחלים הלוחשות הפיצו חום וחיממו את החדר. אנחנו ישבנו מסביב, עם שתי כפות הידיים מעל הגחלים, כשמדי פעם שפשפנו אותן. מיני קומזיץ, בתוך הבית.

 

כמובן גם אין רכב. בעצם יש- חמור. הרבה חמורים היו בחצרות השכונה. בזכות החמור שהיה לנו, למדתי שגם לחמור יש אופי. החמור של שכנינו, שלום סובעי, היה שקט, והחמור שלנו תזזיתי. בלתי ממושמע. "דיו" (סע!), זה לא "דיו". "הויסה" (עצור!), זה לא "הויסה". בקיצור, חמור טרנטה. שניהם סבלו- החמור ואבא.

 

אני זוכר את אבא מסיע אותנו הילדים לביה"ס היסודי ביום חורפי במיוחד, והחמור-יותר נכון לומר הטמבל- במקום לבצע את המשימה ביעילות, החליט לחצות שלוליות עמוקות, ולעצור באמצע. אבא, שראה בהתנהגותו של החמור פרובוקציה, הצליף בו בצורה כזו, שאילו אתי אלטמן הייתה עדה- ליבה לא היה מחזיק מעמד.

 

רוב המקצועות מהן התפרנסו תושבי השכונה, נכחדו מן העולם. אבא של חבר שלי מהכיתה, ילד אשכנזי בשם שלמה פינקלשטיין, היה עגלון. בחצר הבית, מאחורה, הוא בנה אורווה פרימיטיבית לסוס, בצמוד לה, עגלה ומחסן שהיה גדוש חבילות קש. מדי בוקר, רתם את העגלה לסוס, ויצא לעמל יומו עם עוד שני עגלונים –שלושתם אשכנזים- למושב הסמוך. שם היו מעמיסים את העגלה זבל פרות (כן, צואת בהמות), ואחרי שהייתה עמוסה, נסעו לאיטם בטור לשדות (עברו דרך השכונה), רוקנו את העגלה, וחוזר חלילה.

 

אבא של זכריה מדמוני, תימני יודע ספר, היה עובד בפרדס בהשקיה. עוד בטרם תפציע החמה, היה קם ושם פעמיו לבית הכנסת. ואחרי שחזר מתפילת שחרית, רתם את חמורו לעגלה, וחיש קל, היה נוסע להשקות את הפרדס. לא הייתי מזכיר את אותו, אלמלא נחרטה בזיכרוני העובדה שבין "דיו" אחד לשני, הוא שר בתימנית בקולי קולות, כל הדרך. בעוברו ברחובנו הצר, היינו שומעים את שירתו הקולנית, משל היה ציפור שיר. חדווה טבעית כזו בדרך לעבודה, כבר לא רואים בארצנו הלחוצה.

 

אבא של ישראל בן-זאב, היה מתקן פרימוסים. בשל קומתו הקצרה, כונה בפי השכנים "יפת הקטן". מקורות עץ ולוחות פח, הקים בחצר מחסן גרוטאות נחושת, ששימש אותו כבית-מלאכה. הכניס לשם שולחן עם מלחציים, וכל תושבי השכונה ידעו – הפרימוס התקלקל?- "יפת הקטן" מתקן. הידידות שלי עם ישראל בנו, אפשרה לי הצצה לבית המלאכה של אביו. אני זוכר שני דברים: גרוטאות נחושת ופרימוסים, וטמפרטורה שמזכירה כבשן.

 

והיה גם את יצחק הספר. אבא של גניה וסוניה. זה הוא שגזז את השיער לתושבי השכונה. בחצר ביתו הקים מספרה. אבא היה נכנס אליו, "מזמין תור" ומדריך אותו, לעשות לנו הילדים תספורת קצוצה. ואנחנו רצינו שישאיר קצת, כדי שתהיה אפשרות לעצב תסרוקת.  אלא שיצחק הספר היה אומר לנו: זה מה שאבא אמר, ואני לא רוצה לריב איתו.

 

אבא הבין שככל שהתספורת תהיה קצרה יותר, הביקור הבא אצל הספר יהיה רחוק יותר. כך יחסוך כמה גרושים. פעם קראו לזה גרושים. לכן, כשנתגלו כינים בראשים שלנו – תופעה נפוצה בימים ההם –  אבא עט על ההזדמנות, ודרש מיצחק הספר לעשות לנו קרחת. גם אחרי שהבעיה נפתרה.

 

אני זוכר גם את חיון הירקן. איש מבוגר שעבר ברחובות השכונה כשהוא חצי רדום, על עגלה עמוסת ירקות, רתומה ל…חמור.  בשונה מ"סוחרים" אחרים שנהגו להכריז על מרכולתם באמצעות פעמון יד וצעקות, חיון הירקן, היה מסיע את עצמו בשקט, נעצר מתחת עץ ו…נירדם. מי שעבר במקרה ברחוב, ראה אותו ורצה ירקות, נאלץ להעירו. למרות שהמחירים שגבה היו זולים, לא התווכח עם אלה שרצו ירקות במחיר יותר נמוך. אבל לא בזכות עיסוקו, והתנהלותו המוזרה, הוא ניתקע בתודעתי. מה שייחד אותו, היו עשרים וארבע האצבעות שהיו לו. שש בכל יד, ושש בכל רגל. הסנדלים, הם שהלשינו על מספר האצבעות שלו ברגליים.

 

והיה גם מיכאל וטארו הגהצן– שכנינו ממול. איש מבוגר וחרוץ שהתפרנס מגיהוץ חליפות שהפקידו בידיו בעיקר אשכנזים שגרו בשכונה ומחוצה לה. היחסים בינינו היו מאוד קרובים, מה שהפך את מיכאל ואשתו "סבתא יפה" לבני בית אצלנו. מאחר ושני הורי עבדו עד הערב, וטארו ובעיקר "סבתא יפה", נתבקשו ע"י הורי, לדווח (להלשין) על התנהגותנו בבית וברחוב. "סבתא יפה" אהבה את הג'וב. הייתה לה רשות להיכנס אלינו הביתה בכל עת –זכות שעשתה בה שימוש לעיתים קרובות- ולהעיר לנו. מי שהתחכם איתה, נחשף לזעמו של אבא עם כל המשתמע מכך.

 

ערב אחד, נכנסה "סבתא יפה" אנחנו קראנו לה "ספתא יפה" כשהיא קורנת, בידה קופסה סיגריות. "זכרייה", היא פנתה לאבא, "הבאתי לבני (אחי השלישי) מתנה". אבא שלא הבין מה הקטע, שאל אותה "איזה מתנה"? פתאום היא הוציאה מהכיס קופסה סיגריות, תוך שהיא מלשינה "ראיתי אותו היום מעשן"… והוא בן 12. אבא הודה לה, ואחרי שהלכה, הסיר את חגורת מכנסיו. חוסך שבטו שונא בנו- כבר אמרנו?

 

 

היה גם שוחט. בעצם כמה שוחטים. השוחט ששרת אותנו, קראו לו יחיא יוסף. איתו, הסידור היה פשוט. מי שחשקה נפשו בעוף כשר, היה צריך להגיע אליו הביתה עם התרנגולת. אני עשיתי זאת פעמים רבות. אימא הייתה מכניסה לסל פלסטיק את העוף חי, ושולחת אותי ליחיא יוסף –חמש דקות הליכה –  שבין שחיטה אחת לאחרת, התפרנס מתיקון ספרי תורה, וכתיבת מזוזות.

 

כשנכנסתי לחצרו, הניח את הציפורן איתה כתב מזוזות בבקבוק הדיו, ויצא אליי. כמה מילות ברכה, ואינפורמציה קבועה על שלומם של ההורים והאחים. אח"כ היה מוציא את סכין השוחטים שלו, מקלף ממנה את הבד ששמר על החדות שלה, והחזיק בין שיניו לכמה שניות, עד שידו הימנית סיימה לתלוש כמה נוצות מצווארה. כמה שניות אחרי, תוך שהוא ממלמל את בירכת השחיטה, התרנגולת סיימה את חייה.

 

כשהיה צריך לשחוט עגל, או טלה, היה מגיע לבית הלקוח, ומבצע את מלאכתו. בתמורה היה מקבל נתח בשר משובח. אטליז? …לא ידעתי בכלל שיש חנויות כאלה.

 

היה גם צלם. אשכנזי, תושב חוץ. הוא היה מגיע רכוב על אופניים לשכונה כל שבת בשעה קבועה. פלוס מינוס ב-11:00. בתיקו הייתה מצלמה, ותמונות של לקוחות שצילם שבוע קודם. היו פעמים שביקשנו אותו שיצלם אותנו. לא הרבה. כל התמונות צולמו בחצר. שבוע אח"כ היינו ממתינים בכיליון עיניים, לראות את התמונות, שמבחינות רבות, היו כפלא בעינינו.

……………………………………………………………………………………………………….

 

והיה מוכר הנפט. גם הוא היה נוסע ברחובות השכונה, עם הסוס והעגלה, שהונחה עליה מיכלית מתכת מלאה בנפט. הפעמון הכריז על בואו, ותושבי השכונה היו יוצאים אליו עם ג'ריקן מתכת או כלי אחר שניתן לסגור אותו מכסה, וקנו נפט. מי שהתרשל, או לא היה בבית באותו יום שעבר, נאלץ לשרך רגליו עם הג'ריקן אל מחוץ לשכונה, ולקנות נפט מהבית שלו. היו פעמים שהעירו אותו משינה, או שלפו אותו באמצע ארוחה משפחתית. מעולם לא קיטר.

הפרנסה הכי מוזרה הייתה, כסף תמורת עיבור עיזים. הרי לכם הסיפור…

(צריך תיש בחיים)

2 תגובות לפוסט "ילדותי הראשונה"

  • Makmak:

    Well put, sir, well put. I'll creatnliy make note of that.

  • מיכאל עוואמי:

    נרי אחי היקר…כול כך יפה וכול כך מקסים אתה מעביר את תמונות ילדותך/ילדותי אם כי אני הייתי ממש ממש קטן ואת הסיפור עם מוכר הקרח אני זוכר רק במעומעם…אבל אני ממש מתחבר לכול מה שסיפרת …ילדות שהייתה כזאת שהיה בה את ההזדמנות הנפלאה לגלות תושייה ודרך על מנת שאפשר יהיה לשרוד….ילדות שאחי פעם הגדיר כך "לא היה כלום אבל היה הכול"…לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר …שורה תחתונה …היינו מאושרים למרות הכול ואולי בגלל הכול …. באהבה…מיכאל

כתיבת תגובה

*