תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

צריך תיש בחיים

צריך תיש בחיים

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

חינוך מיני? הס מלהזכיר. גם בקרב אחינו בני אשכנז, זה לא כל כך נפוץ, קל וחומר אצל בני עדתי.  אני מדבר על התקופה שהייתי ילד. המסורת והדת- היופי והבלגן יוצאים משם.

מול שאלות בנושאי הבאת ילדים לעולם, ואם ממש לדייק אז- "איך  נולדתי", זכיתי למבט צונן מאבא, ו-"כשתגדל תבין", מאימא.

 כילד, אני זוכר, שהיו פה ושם, מספר משפחות אשכנזיות בשכונה בה גדלתי. חלקן גידלו בנוסף לילד או שניים, גם חיית מחמד. כלב או חתול. לתימנים זה ניראה השקעה רגשית מוזרה. אהבה לכלב? הרי ברפרטואר הקללות שלנו, הכלב מככב. "יא-כאלב", "בן-כלב", וכו'. ואם כלב הוא מוקצה, על אחת כמה וכמה חתול. זה שמצא את פרנסתו בפחי הזבל. מבוכה מציפה אותי, כשאני ניזכר בצהלה שהציפה אותנו הילדים, כשקלענו בול. שימש אותנו, כמטרה נעה.

 

בשונה מאחינו האשכנזים, אנחנו התימנים, תכליתיים. אהבנו – אם כי אהבה מסויגת – בעלי חיים מסוג אחר. לא את אלה, שמתים  מזיקנה, או שנדרסים, אלא את אלה, שסיימו את הקריירה שלהם בצלחת.

 

צריך תיש בחיים

צריך תיש בחיים

בחצר הבית, אבא בנה מקרשים ולוחות פח, דיר פרימיטיבי, שבו גידלנו עז. "עיזה", בלשונו של אבא. סבתא תמימת המראה, שגירדה את גיל מאה (פלוס-מינוס), הייתה יוצאת מדי בוקר לפרדס הסמוך, עם שק ריק ומגל לקטוף עשב. בתחתית השק, הייתה מניחה תפוזים ו/או אשכוליות (להלן, גניבה תחת לחץ), ושני שליש מהשק, הייתה ממלאה עשב ירוק וטרי. העסקה עם העז הייתה פשוטה: תמורת העשב הירוק, היא הייתה חייבת לספק חלב טרי מדי יום. חלק מהחלב הוקדש לשתיה, השאר לגבינה, מעשה ידי סבתא.

 

היא הכינה את הגבינה, באותה שיטה בדיוק, שהכינה הסבתא של דוד המלך. טלטול ידני אינסופי, של מיכל העשוי מדלעת יבשה, שהיה קשור לחצובת עץ, ושהכיל בתוכו את חלב העז. ולא בא, כטעמה הענוג של גבינת העיזים הזו, אל חיכי.

 

בצמוד לדיר, לול קטן, שדייריו היו חייבים על פי סידור העבודה, להפליץ ביצים מדי יום. תרנגולת שמחמת גילה, התקשתה במילוי חובותיה, זכתה לדייט פטאלי, עם השוחט השכונתי. משם, הדרך לסיר קצרה.

 

היה גם טלה, שנרכש בשותפות, ותפקידו – לשדרג את ארוחות החג של ארבע משפחות. הטלה הזה, גם הוא כמו שכנתו למגורים, התרנגולת, בהתקרב החג, פגש בשוחט.

הייתי בן 8, כשאבא הציע לי להצטרף אליו "לטיול" – עם העז, ל…דוד סעדיה חסן. חצי שעה ברגל. מאחר וטיולים עם אבא, היו נדירים, הצטרפתי בחדווה מהולה בתקווה, שנסיים את הטיול עם אף פיוז שרוף.

 

 

"תקשור את העיזה (עז) בחבל", ציווה אותי, "ותחכה לי – אני כבר יוצא".

"למה לקשור", שאלתי, "היא בדיר".

אבא לא אהב את התגובות המתריסות שלי. באוזניו זה נישמע כמו סוג של עיכוב:

"תעשה מה שאומרים לך"!

יצאתי במהירות, לפני שנזיפה תסרס לי את החשק להצטרף אליו לטיול. אחרי דקות, יצא, אחז בקצה החבל, וככה שלושתנו, הוא העז ואני, צעדנו ברחובות השכונה, לביתו של דוד סעדיה.  לא הבנתי את הקטע הזה עם העז.

 

"אבא, למה היא צריכה לבוא איתנו", שאלתי בדרך.

"אתה רוצה גדיים קטנים", השיב בשאלה.

"כן אבא", עניתי.

"אנחנו הולכים לדוד סעדיה, לסדר הריון לעיזה והיא תלד גדיים".

"ואיך זה יקרה", שאלתי בסקרנות.

"כשנגיע תיראה".

 

הגענו. נכנסנו לחצר האחורית. לדוד סעדיה, שהיה חקלאי, עם מכולת בחזית הבית, הייתה חצר ענקית. הרבה יותר גדולה מהחצר שלנו. היו בה סוסים, מחרשות, ודיר.

אבא צעק את שמו, וכעבור כמה דקות הוא יצא מהבית. מתוך הדיר שמעתי התרחשות. הייתה שם עז ענקית, לבנה, ועם זקן ארוך. בחיים לא ראיתי עז בגודל הזה-

בגובה של חמור.

אבא ודוד סעדיה, החליפו ביניהם כמה מילים בתימנית, כעבור כמה דקות, דוד סעדיה ניכנס לדיר, ומשך החוצה לחצר את העז.

"אבא מה זה הגודל הזה", שאלתי בתדהמה.

"זה תיש", השיב.

פתאום, בלי שום אזהרה, התיש של דוד סעדיה, זינק על העז הקטנה שלנו, ותקף אותה. לא הבנתי את הצחקוקים שלהם. "אבא, תראה מה הוא עושה לה". לא היה קשה לזהות בי את הדאגה והזעם. התיש הענק, עלה על העז שלנו מאחורה, כשאבא מחזיק את החבל, שלא תוכל להימלט. הצחוקים ביניהם, הרגיזו אותי עוד יותר. לא אהבתי לראות את זה. אחרי שירד מעליה, רווח לי. פתאום אני רואה את אבא, שולף את הארנק מהכיס, מוציא כמה לירות בשטרות, ומוסר לדוד סעדיה.

 

זהו, העסקה הסתיימה, עכשיו אפשר לשוחח. על מה יש לשני התימנים האלה לדבר? כמובן על בית-כנסת. אחרי כמה דקות, הווליום טיפס, ואני דחקתי באבא, לחזור הביתה.

 

בדרך חזרה, נזף בי. "אני לא מרשה לך לזרז אותי, כשאני עם אנשים".

"ראיתי שאתם מתחילים לצעוק, אז"…

"זה לא עניינך".

כעבור כמה דקות של הליכה ללא מילים, שאלתי את אבא, "למה שילמת כסף"?

"בזכות הביקור הזה", הסביר ברוך, העיזה תהיה בהריון, ויהיה לנו גדיים קטנים".

"וזה מה שהתיש הזה עושה כל יום", שאלתי.

"כן", הייתה התשובה.

"וכולם משלמים"?

"כן, כולם משלמים".

"אז הוא מרוויח הרבה כסף", אמרתי.

"נכון, הוא מרוויח הרבה כסף", אמר אבא.

חזרתי לנושא העיקרי: "אז מה ככה מביאים גדיים לעולם"?

"כן, אתה תראה את העיזה בהריון, שבסופו, היא תוליד גדיים קטנים". אמר.

ואיך זה אצל בני האדם"? שאלתי.

…"תשאל את אימא, זאת היא שהולידה אותך".

 

לא הבנתי, אבל א-פרופו כסף, חשבתי, " צריך תיש בחיים"…

2 תגובות לפוסט "צריך תיש בחיים"

  • יפעת:

    וואי..מדהים.
    כמה אחריות הורית הייתה להם בלי שהם ידעו, כמה שאלות שאלנו וקיבלנו תשובות עקומות, ובכל זאת יש בהורים מן הסוג הזה משהו חזק שהולך איתנו הלאה..החזק הזה מביא אותך לכתוב למשל..
    ה"דייט הפטאלי" מצחיק ועצוב כאחד.
    בפרק הקודם תארת חוויות ילדות ישנות ונושנות, אני מגדלת 3 ילדים במאה ה-21, מנסה לנווט בין הקידמה למסורת, ברשותך אקרא להם חלק מהפרק, קצת שיקבלו מושג על איך היה פעם.

    "דע את עברך אחרת עתידך לוט בערפל.."לא זוכרת מי אמר אבל מישהו חכם..

    יפעת

  • יפעת:

    מצחיקה סוגיית "אימוץ כלב" במשפחה תימנים כן או לא..ברור שלא אם הוא מככב כשם חיבה בבית, קצת כבוד לכלב!

כתיבת תגובה

*