ארכיונרי

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

מפאת גילו הצעיר, דורון, מנהל המשמרת לא רצה לקבל אותו לעבודה. אז הוא ביקש לדבר איתי. "זה לא יעזור לך", אמר לו דורון, "נרי לא מקבל נערים מתחת לגיל צבא". הלך למלצרית: "מי זה נרי"? תפס אותי עם זמן, ומצב רוח טוב. שלוש שעות קודם, מכרתי זיכיון, חתמנו על מפית, והכנסתי לכיס את דמי החתימה 10,000 $ תבין ותקילין. השטרות בצבע ירוק, הכסף שחור.

 רצה לעבוד. מאוד רצה. דורון ויתר עליו, מפני שכמדיניות לא קיבלנו מלצרים לפני צבא, על זה צריך להוסיף את המראה הרך שלו, שממש לא התאים לכאסח של האולם/המטבח.

אסף אמדורסקי. קצת אחרי 17 וקצת לפני 18.

ומה עם צבא? שאלתי אותו.

"אין לי כוונה לשרת", הסביר את עצמו, בלי פוזה, ובלי שום התפתלות.

"משתמט"?

"אם אתה רוצה", אמר, "תקרא לזה משתמט".

 משתמטים תמיד עוררו אצלי אנטגוניזם. אלא שהנער שפע קסם אישי, ורצון חריג לעבוד. היה לי זמן. גם מהסיבה הזו, השיחה בינינו הייתה ארוכה מהרגיל.

סיפר לי שהוא רוצה לעבוד בנרגילה, למרות שיש לאבא שלו מסעדה. "לא ממש מסתדר איתו", הסביר את רצונו.

אני מכיר רבים מהמסעדנים בתל-אביב. הייתי סקרן לדעת מי זה אבא שלו.

אסף אמדורסקי

"בני אמדורסקי", הייתה התשובה.

"הזמר"?

"כן, הזמר". פתאום ראיתי שיש דמיון. במיוחד כשחייך.

רציתי לשמוע קצת רכילות, אלא שהוא ביקש ממני לא לשאול שאלות על אבא שלו.

"בסה"כ אני רוצה לעבוד אצלך", אמר, "אבא שלי לא שייך לסיפור".

חזרתי לעניין השירות הצבאי. "מוזיקה, זה מה שמעניין אותי בחיים", הסביר את הסיבה לאי רצונו לשרת.

"מה, אתה לא אוהב את המדינה", שאלתי בתמיהה.

"אני אוהב את המדינה", הסביר, "אבל אני – היעוד שלי בחיים זה מוזיקה".

"יש להקות בצבא", ניסיתי, "ועם שם כמו שלך – אמדורסקי – בטוח שתתקבל".

"לא מעניין אותי לעשות מוסיקה, כמו שעושים בצבא", אמר, "יש לי להקה, ואנחנו עובדים על חומר שלנו". 

לקח לי הרבה דקות להבין, שאין סיכוי להזיז אותו מהנושא הזה.

סיכמנו את עניין העבודה: "אתה מסתובב בין השולחנות, ואוסף כלים ריקים".

…"ובעניין הזמן אסף, תזכור- אצלי, אין דבר כזה איחורים. אפילו לא דקה".

ובעניין השכר – "תקבל שכר מינימום פלוס טיפים מהמלצריות. אם תעבוד בסדר, תוכל לסיים משמרת עם סכום לא רע לגיל שלך. אבל אם אתה מבריז, תחטוף קנס"!

"כמה"? שאל. "זה תקבע אתה, ועכשיו"!

"עשרה אחוז מהשכר זה בסדר"? שאל.

לחצנו ידיים.

הבטיח שלא יבריז, ואני הנחתי סימן שאלה מול הבטחתו.

"אל תדאג נרי, אתה תראה שיהיה בסדר", אמר.

"ואם תהיה לך הופעה עד מאוחר בלילה", הקשיתי עליו, "איך תקום בזמן"?  

"יהיה בסדר", הרגיע.

רציתי אותו בעיקר בשישי-שבת. כדי לבדוק את אמינותו, שיבצתי אותו יומיים קודם. אם יבריז, עדיף לי לדעת, לפני המבחן הגדול בשישבת.

אני מתאר לעצמי, שבדרך הביתה הוא חשב לעצמו, משהו כמו "איזה זיין מוח, הנרי הזה". השקעתי "מאמץ" לשכנע אותו, שזה לא בסדר, שהוא יעשה כסף, בעוד חבריו בני גילו מסכנים את חייהם, תמורת משכורת צבאית.

למשמרת הראשונה, הגיע בזמן. גם לשנייה, ולשלישית. את המבחן הקשה הראשון בשישבת, עבר בהצלחה. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הבנות היו חולות עליו. זריז, וחייכן כרוני. מדי פעם היה עוצר לידי, זורק בדיחה של נער, וממשיך הלאה, כשהוא מתגלגל מצחוק מהבדיחה של עצמו. פשוט מקסים.

באחר צהריים אחד, ישבתי לבד על המדרכה בקרליבך, הוא ישב בפנים. המסעדה הייתה אחרי הגל הגדול. בא לי לדבר איתו. כשהצלבנו את מבטנו, עשיתי לו סימן של "תזמין לי טורקי". כמה דקות אחרי, הגיע עם הקפה. "תזמין לך מה שבא לך, ובוא שב, נדבר קצת".

"מה שבא לי"?

"כן, מה שבא לך".

נכנס פנימה וחזר מחייך עם… בירה. "אמרת מה שבא לי".

…"אני מקווה שאתה לא מתכוון לתת לי הרצאה על הצבא", אמר תוך כדי ישיבה.

"דווקא כן", אמרתי לו, "אבל אם ממש לא בא לך לדבר על זה, אז ספר לי על הלהקה שלך".

"על מוסיקה אני אוהב לדבר", אמר, "ועל הלהקה במיוחד".

…

"לא, זה ממש לא דומה למה שאבא שלי עשה", הדגיש, "אנחנו עושים רוק'נרול".

"דווקא אהבתי מאוד את המוסיקה של אבא שלך. במיוחד בגשר הירקון".

"מה שאבא עשה, היה מתאים לזמן אחר"…

פתאום פנה אלי בהצעה : "תממן לנו תקליט, וכל הרווחים מהמכירות יהיו שלך. אותנו לא מעניין כסף. מה שחשוב לנו, זה המוזיקה, וההכרה". חייכתי.

"אבל בחיים לא שמעתי אתכם, ואין לי מושג איזה מוזיקה אתם עושים".

רק כשדיבר על מוזיקה היה רציני להחריד: "אני מזמין אותך לחזרות שלנו. תבוא תשמע תתרשם, ואח"כ תחליט".

ויתרתי על ההצעה: אני אתאפק", אמרתי, "בכל אופן, אני מאחל לכם הצלחה".

אני לא יודע, אם התקליט הראשון של "תערובת אסקוט" היה ריווחי, אבל אני כן יודע, שהוא פרסם אותם. שני כוכבים הצמיחה הלהקה הזו – אמדורסקי, וירמי קפלן.

החודש הראשון עבר בסדר. הבעיה הייתה עם החודש השני. בכרטיס העבודה שלו היה רשום : במידה ויהיו איחורים, או חיסורים, לא לשלם משכורת לפני שיחה איתי. על החתום- נרי.

מגיע העשירי לחודש, ורחל (מנהלת החשבונות) שולחת לי פתק עם אחד העובדים :

"כמה לשלם לאסף"?

על אותו הפתק כתבתי : "אם יש איחורים או חיסורים – שני שקלים פחות לכל שעת עבודה". נרי.

אחרי שקיבל את הצ'ק עם מינוס של הקנס (המופחת), ירד אלי עם הבעה חדשה.

אסף החייכן הכרוני – כועס.

"נרי, מה זה הצ'ק הזה"?

"עשיתי לך קנס מופחת", השבתי בחיוך.

"נרי, זה לא מקובל עלי. אני רוצה את כל מה שמגיע לי".

"אסף, אני לא רגיל לראות אותך כזה כועס", אמרתי, "אבל אני מוכן לעשות איתך עסקה- אם בחודש הבא לא תבריז, אשלם לך את מה שמגיע לך, בתוספת הקנס, פלוס עשרים אחוז. בקושי בלע את רוקו. כדי שלא אהיה עד לקריסת סכר הדמעות, קם והלך.

תחושת אי נוחות הציפה אותי. נזכרתי בשנות השישים בהן מושבניקים מגן-חיים העסיקו בשדותיהם את ילדי השכונה, ואני ביניהם. עשרות שנים חלפו- ואף אחד מאיתנו לא שוכח, שהחקלאים האשכנזים לא שילמו לנו.

בפעם הבאה שהוא מגיע, התחייבתי לעצמי – אני משלם לו. בסה"כ מדובר בכמה גרושים, ובקיפוחו, התכוונתי קצת "לחנך" אותו. התבאסתי על עצמי שלא השתחררתי לחלוטין מתסביך המדריך שמלווה אותי, מאז הידרכתי חניכים בנוער העובד והלומד.

אלא שהנער נעלם. אחרי שלושה ימים, אני מקבל טלפון מאבא אמדורסקי.

"אתה במסעדה"?

"כן".

"אני רוצה להגיע אליך -אתה לא מתכוון לצאת".

"אם אתה מגיע בשעה הקרובה – אחכה לך". השבתי.

הייתי קצת מתוח לקראת בואו. כעבור כמחצית השעה ראיתי אותו מבעד לוויטרינה. השעין את אופניו על עמוד הבטון בקידמת המסעדה וניכנס. אחת המלצריות כיוונה אותו אלי. לחצנו ידיים. אני רציתי לדבר על המוסיקה שלו, בטרם יפתח בנושא העיקרי. אלא שהיה דחוק בזמן. וזה מה שאמר לי:

"גם לי יש מסעדה. הצעתי לאסף לעבוד אצלי בכפול כסף, אבל הוא רצה להיות עצמאי. זוהי עבודתו הראשונה, אנא, אל תיתן לו להתחיל ברגל שמאל. אני לא רוצה שיאבד את האמון שלו בבני אדם".

הייתי מאוד נבוך. ניסיתי להסביר לו את "הקטע החינוכי", שעמד מאחורי ההסכם ביני לבין אסף. לא שכחתי לציין, שבימים שלא הבריז, עשה עבודה ראויה, ואין אף אחד במקום, שלא אוהב אותו.

הסיכום שלו: "תן לי בבקשה צ'ק לפקודתו בסכום שמגיע לו, ואני אעבור פה בהזדמנות, ואכניס לך את הסכום שיהיה רשום בצ'ק".

"אני מסכים", אמרתי, "כסף, אין צורך שתכניס, מה שחשוב לי זה, שתשלח אותו. מאוד הייתי רוצה שימשיך".

רשמתי צ'ק, והאיש המפורסם קם, לחצנו ידיים, בטרם יצא.

את אסף לא ראיתי מאז. כעבור יממה, אני מגיע למסעדה בערב, וטליה הצ'קרית אומרת לי: "הגיע לכאן איש עם אופניים, ומסר לי את המעטפה הזו לתת לך". קיוויתי שבתוך המעטפה יהיה מספר טלפון, אלא שאבא של אסף השאיר במזומן את אותו הסכום שרשמתי יום קודם בצ'ק.

…

אסף, אם אתה קורא את השורות האלה, אז תדע לך שאני מצטער, מצטער, מצטער ומבקש ממך סליחה…

תגובה אחת לפוסט "סיפור עם סוף מעיק"