טעות לעולם חוזרת
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
המבט שלי נידרך. כעבור כמה שניות הסתכלתי במוניטור, ולא האמנתי למראה עיני. זאת שציפיתי לבואה, תמיד הקפידה שערוותה תהיה מעוצבת. וזאת שמשתקפת מהמסך, ערוותה פרא. אני בבונקר, והיא יורדת במדרגות. כעבור שנייה, אני מזהה הבדל לא גדול בגזרה, והבדל גדול מאוד בשדיים. זאת, שדיה קטנים, וזאת שציפיתי לבואה, שפעה. כשהגיעה לדלת, הביטה במצלמה. וכשראיתי את הראש המחייך במבוכה, כמעט התעלפתי.
…
תהרגו אותי, לעולם לא אבין מדוע, אבל הן אוהבות אותנו ספונטאניים. האיכותיות שבהן, כך למדתי, רוצות אותנו "עם שריטה חיננית". ואנחנו, הגברים, מה לא נעשה כדי לשמוע אותן גונחות בפראות?
במסעדה בקרליבך, כהרגלי מדי לילה, ישבתי בשולחן הקרוב לדלת הכניסה, מבטי משוטט, מחפש סיבה לתת הוראות. הראש מהרהר. היו הרהורים, שחיזקו את העסק, והיו שהחלישוהו. ההרהורים מהראש היו בד"כ מועילים, וההרהורים מהתחתונים הזיקו.
לילך שם בדוי, הביסה אותי בליל אמש בתחרות טירוף. הוכיחה לי שהיא "יותר משוגעת" ממני. אוווווווך, כמה שאנחנו אוהבים להפסיד בתחרויות האלה. עכשיו, (משמרת לילה) עם פנקס בונים ביד וחיוך של מנצחת כל אימת שהצלבנו מבט, דילגה בקלילות בין השולחנות, ושירתה את הלקוחות.
"אני יודעת שאתה מהרהר במה שהיה אתמול", אמרה לי, והמשיכה מבלי לקבל תשובה. הייתה במצב רוח מרומם. הרהרתי: "אילו ידעו הקליינטים שהיא משרתת, איזה שרמוטה היא יודעת להיות…".
חזרה עם מגש עמוס בירות וכוסות, הניחה על שולן סמוך וחזרה אלי.
"רוצה עוד תחרות"? לחשה לי באוזן.
"עצרי רגע", דרשתי.
"שנייה, אני אביא להם את הצ'יפס, ומיד אני באה". השיבה והסתלקה.
אחרי שחזרה, "נו"?
"אני מציע לדחות את ההתמודדות למחר. בלאו הכי, יש לך יום חופשה". עניתי.
"פחדן", סיננה והמשיכה לדלפק.
עשיתי לה סימן להתקרב. "פחדן?!… למה פחדן? …חשבת על התמודדות הלילה, כשאת במשמרת"?
"כן", הייתה התשובה.
"אבל את באמצע משמרת, לא חבל לך על הטיפים"? ניסיתי.
"להביס אותך זה כל כך טעים, שאני מוכנה להפסיד כמה שקלים", אמרה והמשיכה.
כשחלפה על פניי ניסיתי להפחידה בתקווה ש-
"את משחקת באש", הזהרתי אותה.
"אתה לא מפחיד אותי".
הדו-שיח המוזר הזה התנהל תוך כדי תנועה שלה, כשאני מלווה אותה במבטים, כאילו כל ההמולה במסעדה, אין לה שום קשר אלי.
השעה הייתה 02:00 אחר-חצות. פתאום בא לי חשק להעמיד את לילך במבחן טירוף חדש.
קראתי לה. "אני יורד לבונקר", אמרתי לה בשקט, כמעט בלחש, "ניראה אותך מבצעת את ההוראות שאכתוב לך על פתק. אם אתחרט, נחשוב על משהו מחר, ביום החופשה שלך".
"או קיי", אמרה והמשיכה עם הלקוחות.
לא הייתי בטוח שאני עושה נכון, אבל זאת משוגעת, ובילוי איתה קשה למחוק מהזיכרון. יש לו איכויות מיוחדות. מאותו רגע שהחלטתי, חששתי מביקור לילי של שייקה לוי. אם הוא מגיע, וזה בהחלט עלול (במקרה הזה) לקרות, אזי נידחה למחר, שניראה פתאום מאוד רחוק.
משכתי נייר מהדיספנסר, ותחת הכותרת: "מבחן אומץ חדש"! רשמתי : "רוצה לראות אותך (במוניטור), יורדת עירומה במדרגות. ניראה אותך, אם יש לך אומץ. אחכה לך בבונקר בשעה (בערך) 03:00 (רק בתנאי שירד הלחץ!). אני מחכה, נרי"!
קיפלתי, וקראתי לאסף אמדורסקי (פיקולו). "מה עשיתי"? שאל בחשש קל.
"שום-דבר", אמרתי לו, "בוא לווה אותי לאוטו. אחרי שאהיה בתוך האוטו, תן את הפתק עם המפתח (של הכניסה לבניין שבו ממוקם הבונקר), ללילך". הצבעתי עליה. עמדה עם נעמה שם בדוי, בסמוך לצ'קרית (קופאית).
חייך אלי, כאילו קלט.
הגעתי לבונקר. ידעתי שיש לי שעה להתארגן. עשיתי קצת סדר, התקלחתי, התגלחתי, לבשתי טרנינג, התבשמתי, והכנסתי למחסנית שישה דיסקים, כולם אוספים של אהבה.
במקרר היה עוד קצת מהיין ששתינו אתמול. השכבתי עוד בקבוק, הדלקתי את המוניטור, והתיישבתי לגזור תמונות לתפריט, תוך שאני מפקיר את אוזני למוזיקה רומנטית, ואת דמיוני למה שעומד להתרחש.
קיוויתי- וזאת הזדמנות לבקש סליחה מהקופה הרושמת – שבסמוך לשעה 03:00 המסעדה תהיה ריקה. היה לי חשש קל שלא תגיע, ולהגנתה תטען "מה רצית, שאעזוב את המשמרת בשיא הלחץ"?
ב- 03:10, פלטתי לאוויר "נו, מה קורה"? ב-03:20 חשבתי שאלוהים משחק איתי משחקים, וב- 03:30, התכוונתי להתקשר למסעדה, למרות שלא ממש ידעתי מה לומר לצ'קרית. פתאום אני שומע את דלת הכניסה לבניין נטרקת בחוזקה. (יובהר שהדלת, אחרי שהיא נסגרת, אי אפשר לפתוח אותה מבחוץ. רק עם מפתח. היות והבניין כולו עסקים ומשרדים, אין נפש חיה בשעות האלה, למעט- אני.).
השתרר שקט. בזריזות, שלפתי מתוך המגירה סוכריות מנטה, דחפתי אחת לפה, ונדרכתי. למרות שטרם נכנסה לפריים של המצלמה, דמיינתי אותה מתפשטת. במסך המוניטור, אפשר היה לראות רק את המדרגות, ומי שיורד (או עולה) בהן.
הנחתי את המספריים בצד, ונדרכתי. כעבור דקה-שתיים ראיתי אותה. ירדה לאט. בהתחלה רגליים חטובות, אחרי כמה שניות, ראיתי את השקית שהכילה את בגדיה, פתאום…
מה זה??? זאת לא היא!!! ערוותה פרא. "ג'ונגל", כמו שנוהג לומר ידידי נתי להב. לא יכול להיות שהלבישה פאה. לא שמעתי על "פאת ערווה". לאזור הזה אין פאות. ההיא מליל אמש השוויצה, כשאפשרה לי להתפעל מרמת התחזוקה של מוקד הבילוי. גם השדיים. וואוו, ווואוו, וואוו, את מי אני רואה? התייבש לי הפה! לא האמנתי למראה עיני. נעמה (שם בדוי). מה קרה לה? השתגעה? ראיתי אותה לוחצת בפעמון, ובלחיצה על הזמזם שהיה לידי- פתחתי לה. נכנסה, ונעמדה מולי נבוכה משהו.
"חשבת שאין לי אומץ, הא"? שאלה. הייתי נבוך ביותר. נעמה הייתה חברה של חבר שלי. היא התקבלה לעבודה, רק אחרי שביקש ממני לעשות לו טובה.
"לחבר, ועוד עיתונאי, לא אומרים לא"! אמרתי לו כשביקש טובה. ועכשיו נעמה מוכיחה לי שגם לבעל הבית, לא אומרים לא. בעצם היא הוכיחה לי עוד משהו על נשים, שאני לא רוצה לרשום.
ביקשתי ממנה להתלבש. נעלבה: "מה קרה, אני לא מוצאת חן בעיניך"?
"נעמה", אמרתי במבוכה, "אני ממש מתנצל, אבל יש כאן טעות. ביקשתי מאסף שייתן את הפתק עם המפתח ללילך, ועכשיו אני מבין שבגלל שעמדת לידה, המטומטם התבלבל, ונתן את הפתק, לך". החווירה. "איזה מפגרת אני", אמרה, ואחרי כמה שניות,
"אני מתחננת אליך נרי, אל תספר לירון, הוא יהרוג אותי".
"אין לך מה לדאוג", אמרתי לה, "בחיים לא אספר".
נכנסה למקלחת להתלבש, תוך שהיא מסתירה את ערוותה בשקית הניילון. הכנתי קפה לשנינו, וניצלתי את השהות הארוכה שלה במקלחת כדי להרהר על דרך נאותה לסיים את הקטע. האמת, לא היה לי רעיון.
"נעמה, הקפה מתקרר".
"אני כבר באה", אמרה. אחרי חמש דקות שוב: נעמה, מה קורה"?
"כבר".
"את לבושה"?, כאילו שלא שיערתי.
"כן". נכנסתי למקלחת.
"אין לך מושג", אמרה, "כמה אני מתביישת".
ניסיתי להרגיע. "חייבים לסיים עם זה. בואי נצא, נשתה את הקפה ו…"
בעוד היא לוגמת לגימה אחת אמרה, "אתה רוצה להגיד לי שהפתק היה מיועד ללילך"?
"כן", השבתי, "מה הבעיה"?
חייכה. "אתה יודע שיש לה חבר"?
"חבר"? התפלאתי. "לא ידעתי".
"וחוץ מזה", הוסיפה, "היא לא מחמיצה אף הזדמנות ללחוש לבנות, כמה שהיא מתעבת אותך".
"נו, טוב", סיכמתי את המפגש, "מה רצית"?
שוב הבטחתי, ששום דבר לא יצא ממני.
הלכה.
איך ננצח, אם לעולם לא נבין, איך הראש הזה עובד?
אחרי שהסתלקה, התפניתי להרהר בבן זוגה…
I'm shokced that I found this info so easily.
Wow! Talk about a psonitg knocking my socks off!