מוחמד בתל-ברוך
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
בניגוד לרוב חבריו הערבים, הוא לא ידע עברית. זאת הייתה אחת הסיבות, מדוע כשניכנס למשמרת, עבד בחריצות נדירה וללא הפסקה, עד שהסתיימה. מאחר והיו עוד שני מוחמד בצוות, למוחמד הזה קראנו, "מוחמד טורבו".
כל מי שמכיר את הענף יודע, שבתוך המטבח, בין הצוות, יש היררכיה שלא תמיד זהה למי שבעל הבית קבע. המנהיגות נקבעת ע"י האישיות. מי הכי "נחות"- כולם יודעים: שוטף הכלים. למרות העובדה שבלעדיו המשמרת נכנסת לבעיה, הוא, שוטף הכלים זוכה ליחס מתנשא מצד חבריו. בשל העובדה הזו, פיתחתי יחס מיוחד לשוטף הכלים. בכל הזדמנות, אמרתי מילים חמות, כשמדי פעם צ'יפרתי אותם בהיחבא…
בקרליבך, העסקתי 3 שוטפי כלים במשמרת, שקרעו את התחת לשני מדיחים (עוד אחד היה בסטנד-ביי). מוחמד טורבו, כולה נער בן 18, עבד בהתלהבות שהייתה חריגה, אפילו ביחס לערבים, שידועים כחרוצים. לא היה איכפת לו, שהמים קרים בחורף. ואני לא מדבר על אלה היוצאים מהברז, אלא, אלה שהרטיבו את הבגדים. בשונה משוטפי כלים אחרים, הוא, לא עטף את עצמו בסינר גומי ומגפיים. החוסן הגופני שלו, הדהים אם כל מי שראה אותו עובד. אהבתי אותו. הייתה בו תמימות גולמית. הריגוש המוגזם והאוטנטי שלו מעיר החטאים, שימש את הצוות כמקור לבדיחות.
אני מדבר על ימים שפלסטינים מהשטחים עשו בישראל את רוב העבודות "השחורות". זה היה נדיר למצוא יהודים עובדים במסעדות. ואם כן, אז כמנהלי משמרת, או דורמנים, או מלצרים. מטבח- רק פלסטינים.
מוחמד טורבו, היה בן דוד של ג'מאל (ג'ימי בשבילכם), עובד שקיבלתי מהשב"כ (היה משת"פ). ההתלהבות שלו מהבחורות התל-אביביות, גרמה לו לעיתים "להחביא" את עצמו. תמיד נמצא מישהו מעובדי המטבח שלחש לי באוזן את הסיבה מדוע מוחמד טורבו עובד עם הגב לשאר העובדים: "נרי, עומד לו"!
עם הזמן, העברית שלו השתפרה, יותר הבין, פחות דיבר. רציתי לצ'פר אותו. וכדי לא לקומם עלי עובדים אחרים, חשבתי על משהו מיוחד, לא תוספת בשכר.
קראתי לו למשרדי, ושם שלפתי מאחת המגירות שעון יד חדש, שקניתי באחד מרחובות מנהטן בתשעה דולר. בחצי עברית חצי ערבית, אמרתי לו: "קח מתנה, אל תגיד לאף אחד שנתתי לך"! חייך במבוכה, וענד אותו בידו השמאלית.
5 דקות אחרי, ניכנס אלי למשרד אבו-ראמי. "נתת למוחמד שעון"? שאל.
"מה הוא כבר סיפר לך"? שאלתי בחזרה.
"ראיתי אותו יוצא מהמשרד, ושאלתי אותו מה הוא רצה, והוא סיפר לי שקראת לו, ונתת לו שעון במתנה".
"הכול נכון", אמרתי, "יש עם זה בעיה"?
"אל תחשוב שהוא צדיק. הוא גנב כמה תמונות (עירום) מהתפריט", הלשין .
"בשביל מה הוא צריך", שאלתי כאילו שלא ידעתי. "הוא נכנס למקלחת עם תמונה. לא רק הוא", רמז. הקלתי ראש."נו אז מה? אם זה מרגיע אותו, זה בסדר. כל יום גונבים תמונות מהתפריטים. לך עשה קפה לשנינו".
בזמן ששתינו קפה העביר לי מידע על מה שקורה ומה נשמע במטבח ובדירת הערבים.
כולם ידעו שהוא מספר לי הכול. זאת הסיבה שכינו אותו "טייסון", ע"ש הרוטוויילר הענק שהיה לי. היו שראו בו מלשן. זה לא הפריע לו.
בישיבת העובדים הבאה, ביקשתי מהעובדים בתוך סידרת ההוראות, לא לגעת בתפריטים, ובודאי לא להוציא תמונות. בזווית העין ראיתי את מוחמד טורבו מסמיק, העברתי נושא.
אחרי שהישיבה התפזרה, ביקש לדבר איתי ביחידות.
התקופה הייתה סוערת. ילדי הפלשתינים נראו על מסך הטלביזיה מדי ערב, כשהם מתעמתים עם חיילי צה"ל. הם נכנסו להיסטוריה כ"ילדי האבנים". פה ושם היו ידיעות שעובדים פלשתינים פגעו במעסיקיהם היהודים. בבונקר, הנחתי אקדח (מפלסטיק), על שניראה אמיתי, על מדף צמוד. הייתי בטוח באהבת העובדים כלפי, אבל הייתי בטוח גם שהמעסיקים היהודים שנפגעו מידי עובדיהם, חשו בטוחים טרם ששילמו בחייהם.
מוחמד טורבו ניכנס, התיישב מולי, ואני סקרתי אותו. המבט שלו התרוצץ בחדר. לא היה קשה לחוש במבוכתו.
"מה אתה רוצה לשתות"? שאלתי אותו. כלום", הייתה התשובה.
הזמנתי מהמטבח פעמיים קפה טורקי. "אני רוצה תה עם נענע", אמר. תיקנתי את ההזמנה. היה נבוך. השתדלתי להיות נעים וידידותי. ככל שהתערער ביטחונו, חשתי כלפיו יותר סימפטיה.
"יש לך חברה"? שאלתי אותו. והוא מיהר להשיב:
"לא"!
"היית רוצה שתהיה לך חברה"? הקשיתי.
"אצלנו", אמר, "זה לא כמו אצלכם".
"מה ההבדל"? היתממתי.
אצלכם, יש לכם חברה חודש-חודשיים, ואח"כ אתם מחליפים. אצלנו, צריך חתונה. ועד שאח שלי הגדול לא מתחתן, אבא שלי לא מסדר לי אישה".
אני מכיר את המנטאליות הזו, ההורים שלי סיפרו לי עליה. ובכל זאת שאלתי:
"מה זאת אומרת"?
"קודם אח שלי הגדול מתחתן", הוא מפרט, "וכולנו עובדים בשביל לעזור לו, אח"כ יעבדו כולם לעזור לי להתחתן, ככה, עד שכל הבנים יתחתנו. אנחנו שבעה".
"והבנות"? שאלתי.
"הבנות זה משהו אחר".
העדינות והמבוכה שלו היקשו עלי לעבור לנושא המרכזי, שבגינו קראתי לו לשיחה אישית. אישית לוחצת. רציתי להגניב אותו בצ'ופר מיוחד, שימנע ממנו לשכוח אותי לכל ימי חייו. מאידך, גם לא רציתי לפגוע בו, שמא חס וחלילה יעזוב את העבודה.
"זיינת פעם"? הפתעתי. הרבה זמן לקח לו לארגן את עצמו.
"לא. אפ-בעם". השיב.
התקרבתי אליו. "תישמע טוב. אני רוצה לקחת אותך לתל-ברוך, יש שם בחורות, תיבחר אחת, ותזיין אותה. אני אחכה לך באוטו, ואחרי שתגמור, ניסע. אני אשלם"!
אין לי מושג מה רץ לו בראש. המבט המרצד שלו, הסגיר הפתעה וסערה. אחרי שהתעשת, ביקש שתשובתו החיובית תישמר בסוד. מה ביקש- התחנן.
אחרי משמרת מוצ"ש, בבוקרו של יום א', היה במכונית, אחרי מקלחת. השתדל להתלבש יפה, ונתן הרגשה לחבריו, כך סיפר לי אח"כ, שהוא נוסע דחוף הביתה, לכפר.
בדרך, היה שקט. ניכר בו הריגוש. ניסיתי להפשיר קצת את המתח. "אני מקווה", אמרתי מבלי להביט בו, "שתיתן לה זיון, שהיא בחיים לא תישכח".
"אל תדאג. סמוך עלי", התרברב, "שאקרע את האימאימא שלה".
"תשמע טוב, יא-מוחמד", המשכתי, "אתה תיראה הרבה בחורות. חלק מהן זה בחורים. אחרי שתיראה את כולן, נעשה סיבוב, ורק אח"כ תיבחר. בסדר"?
"בסדר, נרי". אמר.
הגענו.
… הראשונה שראה: "את'זותי".
"סתאנה, יא-מוחמד, יש עוד", ניסיתי להרגיעו.
המשכתי בנסיעה איטית. "את'זותי", ואחריה שוב, "את'זותי". היה בהלם, כשאמרתי לו שזה "בחור". לא עצרתי. רציתי שיראה את כולן.
בסיבוב השני החליט.
יצא מהאוטו, לא קשה היה לראות את הבליטה באזור חלציו. התרחקו כ-50 מטר, ושם מאחורי תלולית עפר לא גבוהה במיוחד, ראיתי אותו מוריד את המכנסיים, אח"כ, לפי תנועות הידיים הבנתי שהם מתווכחים. ופתאום בתנועה מהירה התלבש, והגיע אלי בריצה.
"מה קרה מוחמד"?! שאלתי.
"היא אמרה, קודם כסף"! התפיחה במבושיו הסגירה את אובדן הפוקוס.
"מה זות'ומרת קודם כסף? קודם זיון, אח"כ כסף"!!
"מה אתה רוצה שאני אעשה, ככה היא רוצה"!
"יאלה מוחמד, בוא כנס לאוטו, נחפש אחרת. זאת תעשה דאווין על אימא שלה". התנעתי.
"ביחיאת נרי, תן לי את הכסף, ובמשכורת, תוריד לי 100"!
לא יכולתי יותר. צחקתי, ותוך שאני מוסר לו את הכסף, אמרתי,
"הא, יא-מוחמד, לאט לאט".
הוא כבר לא שמע.
חזר אליה בריצה, ואחרי התלולית, ראיתי אותה מדריכה אותו לשכב על הגב, לא לפני שלקחה את הכסף.
הורידה את השורטס, התיישבה עליו ו.. קמה. כולה, כמה שניות.
אחרי שתי דקות היה כבר באוטו, ישב בשקט, ועם גב היד ניגב את מצחו המיוזע.
אחרי 5 דקות של נסיעה שקטה, שאלתי אותו, "מה קרה"?
"וואלה לא יודע, נרי, איך שישבה עלי גמרתי".
"אתה רואה", הטפתי לו, "אסור להתלהב. אמרתי לך לאט לאט".
…"בחיאת נרי, אל תספר לאף אחד", התחנן.
בערב, אבו-רמי, לחש לי באוזן "אז מה, לקחת את מוחמד לזונה"?
"לא"! השבתי בנחרצות.
"אבל הוא סיפר לי, שלקחת אותו לתל-ברוך והוא זיין זונה חצי שעה, עד שביקשה ממנו להפסיק". חייכתי.
"הוא ביקש ממני לא לספר, אבל אם הוא סיפר לך, אז הוא סיפר"…
עוד באותו יום, החברים שלו הערבים ידעו שמוחמד טורבו עשה סיפתח. המבוכה שלו הגבירה אצלם את הדחף להסתלבט עליו. עד שנישבר. באחת החופשות, לא חזר.
ויתר על חלק משכרו.
אחרי כמה חודשים, ראיתי את תמונתו בעיתון. הוא ניתפס ע"י כוחות הביטחון, והוגדר כאחד ממנהיגי האינתיפאדה. הכתבה עם התמונה, הפכה לשיחת היום במסעדה. אפילו שהזדעזעתי, שמרתי על ארשת קפואה. אספתי את העובדים ואמרתי להם: "אסור לספר לאף אחד שמוחמד עבד כאן. אם ידעו, יהיה לכולנו בלגן. זה עלול להגביר את הפעמים שיבואו לפה משטרה ויעצרו אתכם. ולמסעדה, זה עלול להוריד את הפידיון".
הבינו.
ביני לביני חשבתי שכולנו חיים במציאות מטורפת.
אלוהים, מספיק עם זה…
