ארכיונרי

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

הייתה לו שפה מלוטשת. נהניתי לדבר איתו ועוד יותר להקשיב לו. יש לי הערצה לאנשים שניחנו ביכולת התנסחות חריגה. מדובר בכישרון לשלוף במהירות שיא ממאגר מילים עשיר, את אלה "היותר יפות". לעיתים, המציא מילים. דיברתי איתו בשפה "נחותה" מתובלת בסלנג שכונתי, כשלפתע עשיתי מעבר חד לשפה גבוהה. מן שעשוע שנהניתי ממנו כשדיברתי עם "עמך". סוחרים מהשוק, נהגי מוניות וכו'. למשל הוצאתי מהפה משפט כמו "מה אתה מחזיק מעצמך". שלוש פעמים את אותו משפט, ובפעם הרביעית ניסחתי זאת אחרת: "אמור לי, מי שמך".

…

המסעדה הייתה מפוצצת. זה עתה חזרתי מהבונקר, כשחיוך דק מרוח על פני. רק אבו-ראמי ידע למה. הוא זה שהדריך את אורלי-שם בדוי- להגיע לבונקר.

עוד לא הספקתי להתרווח על כיסאי, וכבר, "נרי", אמרה לי ענת המלצרית, "יש כאן מישהו שמבקש לדבר עם בעל הבית".

"איפה הוא יושב", שאלתי, "בשולחן 16", הייתה התשובה.

המבט שלי ניתקל בדוד אבידן המשורר. מולו ישב גבר שניראה בלבוש משונה. מצועצע משהו. במבט ראשון חשבתי שהוא אומן. אלה יש להם טבע להבליט את עצמם באמצעות בגדים מוזרים. לרבים שראו את עצמם אומנים בדרך, ההשתטות הזאת הייתה מקור חיקוי. "תזמיני לי בבקשה קפה טורקי", אמרתי לענת, ותניחי אותו על שולחני. קמתי, ובאיטיות אופיינית, צלעתי את עצמי לשולחן 16.

"ערב טוב", ברכתי את האיש , שבמידה מסוימת הייתה לי אליו הערצה. זכרתי, שהייתה לו לפני שנים תוכנית טלביזיה, ונגנבתי מיכולת ההתנסחות שלו. זכרתי גם, שלפני עשרות שנים, כתב ביקורת שירים שכתבו בני נוער בשבועון שניקרא "להיטון". ניסיתי את מזלי, ולמרות שהיה כסחן, זכיתי לקרוא כמה שורות מחמיאות ממנו. דברים כאלה לא שוכחים.

אי אפשר היה לשכוח את היהירות האינסופית שהפגין בראיונות איתו. "אני גאון", אמר פעם לעיתון, "ואם המדינה תממן, אני מוכן לעשות הרבה ילדים. זה ישתלם לה, מפני שיוצאי חלציו של גאון יהיו גאונים".

"אתה בעל הבית"? שאל אותי. "כן אדוני", השבתי. "האם יש הנחה למפורסמים"? שאל ללא שמץ מבוכה. נתקפתי דחף בלתי נישלט להסתלבט. סקרתי את היושב מולו, כשעל פניי ניכר מאמץ מזויף לזהות אותו.

שיחקתי אותה נבוך: "מצטער, לא מכיר אותו".

"אני, אני המפורסם", אמר.

"אתה??????? סליחה, אתה זמר"?  שאלתי.

ת'ה לא מכיר אותי"?

הבעת פניו העידה על קוקטייל המורכב מבוז ו- "אני מתפלא עליך".

"מצטער, אבל לא"!

"אני סופר מאוד מפורסם"! אמר לי.

"אני קורא רק ספרי בישול", התאמצתי לדכא את החיוך.

"אז תדע לך, שאני גם משורר, וגם עושה סרטים.

"או, קיי," נהייתי תכליתי, "למה אני צריך לתת לך הנחה"?

"אם תעשה לי הנחה, אני אגיע לכאן הרבה. הנוכחות שלי במסעדה, תוסיף למוניטין שלך, וזה טוב לעסק", השיב לי ברצינות תהומית.

"אני עושה הנחה לכל הלקוחות שלי", אמרתי, "אם תציץ במחירים, תראה שבלי הנחה, אתה משלם בנרגילה, הרבה פחות מאשר אתה משלם במקומות שעושים לך הנחה".

"זה נכון", אמר לי, אבל לא בשביל הכסף אני מדבר על ההנחה, אלא יש בה, בהנחה, ביטוי להתייחסות מיוחדת, והסיבה שאני רוצה הנחה היא שאני רוצה התייחסות מיוחדת". הישירות הזו, שעשעה אותי.

תחשוב על זה", סיכם. האוכל הגיע.

"בתיאבון" איחלתי לו, ולפני שחזרתי לקפה הקר הוספתי, "אם תהיה תקלה הכי קטנה, אני יושב שם", הצבעתי על השולחן עם הקפה.

"למה שתהיה תקלה"? שאל תוך שהוא סוקר את הצלחות שזה עתה נחתו על שולחנו.

"אולי שירות, אולי לא טעים"

"זה בסדר", חתם את השיחה, והתפנה לאורחו שלא הוציא הגה במשך כל השיחה.

צלעתי חזרה לשולחני. הזמנתי קפה חדש. הרהרתי בשיחה. לא אהבתי את מה שאמרתי לו ובעיקר, איך שאמרתי. הוא שעשע אותי ביהירות הרכה שלו, ואני לעומתו הייתי סתם שחצן. כנראה שאריות מהכיבוש האחרון בבונקר.

כמה דקות אחרי שהתחילו לאכול, ראיתי אותו מזיע. וכשענת ניגשה ושאלה אם הכול בסדר, השיב- כך סיפרה לי יותר מאוחר- שנורא חריף לו. כדי לדלל את הסחוג, היא הוסיפה לו עוד רסק, וכמה מפיות נייר, לנגב את המצח.

"תעשי לו הנחה של 50%", אמרתי לענת, ותמסרי לו את הפתק הזה. בפתק רשמתי, "נהניתי להתגרות בך, אני מכיר אותך (מי לא ?), ומעריץ אותך. בעניין ההנחה,

תמיד כשתגיע אעשה לך הנחה בכיף. נוכחותך במקום תחשב לי לכבוד".

נרי אבנרי.

אחרי שסיימו לאכול, קמו שניהם. אבידן הוביל לכוון שלי, ובחיוך אמר "מאוד נהנינו. האורח שלי לא אהב את התפריטים הארוטיים, אני דווקא כן, אגב, ראיתי שאתה שם בתפריטים כתבות , למה לא תשים גם שיר שלי"?  

"אין בעיה",התחייבתי. "איזה שיר תירצה שאשים"?

"תקרא, ותיבחר אתה". אמר ויצא.

התפלאתי שלא אמר שלום.

למחרת הגיע. ראיתי אותו מיד כשניכנס. הפעם לבד. נעמד ליד הכניסה, מבטו סרק את האולם, וכשהצלבנו מבט, פסע לעברי. לא הייתי לבד. "סדרי לו שולחן", הוריתי ל(שוב) ענת. "אני מיד מסיים", אמרתי לו, ומצטרף אליך". קיצרתי את שיחתי עם לקוח שהתלונן וקמתי. הוא השיג אותי, והצטרף לשולחני, תוך שהוא מעיר, "זה שולחן יותר טוב". אמר והתיישב. אחרי כמה מילות נימוס, נכנסנו –אני אפילו לא זוכר איך זה התחיל – לויכוח פוליטי.

מיד בהתחלה, שאלתי אותו "מה אתה רוצה לאכול"?

"זיוה עם ביצה", אמר. הזמנתי בשבילו, ובעוד ענת רושמת בון, הוא הוסיף "בבקשה גם מים מינרלים, והרבה רסק. זה היה מאוד טעים", אמר, "אבל החריף שלכם מאוד חריף, בגלל זה אני רוצה הרבה רסק". "סחוג", תיקנתי אותו, "לא חריף, סחוג. חריף יכול להיות גם אלכוהול", התחכמתי.  "סליחה שאני שואל", אמר, "אבל מה מקור השם, זיוה"? נהניתי לספר לו, ואפילו הארכתי. פתאום ניזכר שהבטחתי לו משהו. "נו, הכנסת שיר שלי לתפריט"? מבוכה קלה הציפה אותי. "עוד לא. כמה ימים, מאכסימום שבוע, וזה בפנים".

חזרנו לפוליטיקה. הוא טען שעם ראש הממשלה הזה (יצחק שמיר), אנחנו בדרך לאבדון", ואני הבעתי דעה הפוכה, תוך שאני מביע את דעתי על האלטרנטיבה(רבין-פרס).

הוא נישמע לי – כמו רבים מחברי השמאלנים – תלוש ומנותק, אני כנראה נשמעתי לו פרימיטיבי (לא אמר), ובכל זאת נהניתי להתווכח איתו. השפה שלו פשוט הגניבה אותי. עשירה, נקייה, כשפה ושם הוא משחרר מילים חדשות שמעולם לא יצא לי לשמוע.

אתה לא מכיר ערבים", הטחתי בפניו, "אני מכיר יהודים, וזה מספיק", אמר, "לא יהיה לנו כוח לכל האינתיפאדה הזו. אנשים יברחו מהארץ". במהלך השיחה אמרתי לו שרהיטות מהסוג שניחן בה, הייתה בשכונה שלנו מגרה את החברים להכות אותו. "יש לי חגורה שחורה בקרטה", השיב, "איש לא היה מעז"…

השתדלתי לא למתוח את החבל יותר מדי. טרם פיתחתי תחושה אינטואיטיבית לגבי סף השבירה שלו. הניסיון לימד אותי, שיש שמאלנים שמפתחים שנאה לבעלי דעה אחרת.

"הפעם, תרשה לי, אני מזמין אותך", אמרתי לו כשביקש את החשבון. "סיכמנו אתמול על הנחה", אמר, "הפעם איעתר להזמנתך, אבל רק פעם אחת. אח"כ אני מעדיף את הסידור הזה של ההנחה  מאתמול", אמר ויצא.

כמה ימים אחרי, הגיע שוב, בגפו, ניכנס שלושה צעדים, נעצר, וסקר את האולם במבטו. ניראה שחיפש מישהו. אחרי כמה שניות, הסתובב, ויצא.

קראתי לגיל גלמור (מנהל המשמרת): "רוץ קרא לו", אמרתי, "לפני שיתניע וייסע".

תפס אותו בטרם ניכנס למכוניתו.

…"לא ראיתי אותך", אמר לי וישב.

עוד לפני שפתחנו בשיחה, התנצלתי על העיכוב בהכנסת שיר מפרי עטו לתפריט. את ההתנצלות סיימתי בשאלה: תגיד, זה באמת חשוב לך?

"זה חשוב לך, יותר מאשר לי", אמר.

ועוד לפני שארגנתי תשובה, קם והלך. שוב בלי לומר שלום.

לא ידעתי להגדיר לעצמי את התחושה.

…   

"עשה לי טובה", אמרתי לגיל, "עקוב אחריו ותגיד לי עם איזה אוטו הוא נוסע". מהוויטרינה ראיתי: חיפושית ישנה. זה לא רק כבוד, חשבתי לעצמי, זה גם מצב כלכלי.

אחרי שניפטר בפתאומיות, התברר שהיה חסר כל.

חשבתי שזה בושה למדינה שאיש מיוחד כזה, סופר ומשורר מחונן כמוהו, נפטר חסר כל. תחושת החמצה הציפה אותי. הייתי צריך לעשות יותר כדי להגביר את תדירות הביקורים שלו בנרגילה. נדמה לי שהיכרות עמוקה יותר עם האיש הייתה נחשבת בעיניי, לזכות יותר גדולה…

תגובה אחת לפוסט "דוד אבידן ואני"