תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

שאול אברון פעם שנייה

שאול אברון פעם שנייה

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

בפעם השנייה שנפגשנו שאול אברון ואני, הייתי כבר מסעדן. נרגילה הראשונה (ב- 84), שפתחתי בבן-יהודה בת"א, הייתה כבר אחרי ההרצה. למיותר לציין שמבחינתי, נוכחותו במסעדה, הייתה מחמאה אדירה. השעה הייתה, קרוב לארבע בבוקר. ביקש לטלפן, והודיע לתוך השפופרת: "שמוליק, אני בנרגילה, תגיע".

 שמוליק היה הבעלים של "שמוליק-פאב",  הבר הסמוך (בן-יהודה פינת ז'בוטינסקי), שהתפרנס בעיקר מלקוחות זרים, חלקם לובשי מדים, שנכנסו לעסק האפלולי שבבעלותו, כדי לשפוך כסף על אלכוהול, וזונות יהודיות. 

 הייתי בעננים. שאול אברון, המסעדן והעיתונאי, יושב אצלי במסעדה. לא איכפת לי שהקורא מלגלג על ההתרגשות שלי, כפי שהיא משתקפת מהשורות. אם להיות נאמן לאמת, במרחק של שנים, ברור לי שההתרגשות שלי זינקה מתוך הפרובינציאליות.

 אחרי הביקור הראשון שלו בנרגילה, ראיתי אותו כמעט מדי לילה. ככל שראיתיו יותר, כך נהניתי מנוכחותו פחות, עד שהיה לי לזרה. מעולם לא אהבתי, ולא הזדהיתי עם שיכורים שראו בשכרותם אליבי לגסות רוח, או התפרעות. נהג להגיע כשהוא מתודלק, ביחד עם חבריו השיכורים, שייקה מהפאב הידוע "בוננזה", ועדי מילשטיין, "מדורניק" (בדימוס) ששירת כבלש ב"מדור המרכזי", לימים, "היחידה המרכזית".

 המילשטיין הזה, את המוניטין שלו צבר בזכות הקלות הבלתי נסבלת שבה שבר עצמות לעבריינים. היה מי שהגדיר את האלימות שלו כלפי עבריינים במילים: בסטייה נדירה. האיש רואה עבריין עם עצמות שלמות, ונכנס ללחץ… זה נראה לו מראה אנטי חברתי. לעיתים נכנסו  עם פרחות אשכנזיות, שעברו את גיל הביקוש, שהצטרפו כסרח עודף לחבורה השיכורה.

 שני לילות עם החבורה הזאת זכורים לי במיוחד. הראשון, כמעט קטטה בין החבורה הקולנית והשחצנית הזו (להלן השיכורים האשכנזים), לבין חבריי התימנים שישבו בשולחן סמוך.

 הזמר חיים משה, נהג לפקוד בלילות  את נרגילה לעיתים קרובות לאחר שסיים הופעה.

לעולם לא הגיע לבד. תמיד עם חברים נגנים וגרופיס מהזן הזורם. אם לא הייתי עסוק, ואם היה מקום בשולחן, הייתי מצטרף. עם תימנים, תמיד חשתי בנוח. אותו הומור, אותה מנטאליות, וצחוקים בתשעים אחוז מהזמן. מעולם לא חששתי, שהסוטול של התימנים יגלוש למקומות מעיקים. מה שאין כן, לגבי השיכורים האשכנזים הספציפיים.

 בלילה שאני מדבר עליו, ישבו חיים משה וחבורתו, והעבירו ערב בכיף. אחריהם, נכנסה החבורה האשכנזית, מיקמה את עצמה בשולחן סמוך, ודרשו תשומת  ליבה של רינה המלצרית, בדרך השגרתית: רעש, דפיקות בשולחן, וניבולי פה. באי חשק בולט, שלפה רינה את פנקס הבונים, נעמדה מולם, והתאמצה להתעלם מניבולי הפה שלהם. לא הצליחה להוציא הזמנה,  עד שנשברה.

 "נרי, אני לא זבל של אף אחד", רטנה, "אני לא מוכנה שידברו אלי ככה, קח אתה הזמנה מהשיכורים האלה". הבנתי אותה. צלעתי אליהם, וניסיתי את מזלי. אברון המסריח אמר "אני רוצה את זאת", והצביע על רינה. הייתה לי תחושה שהערב הזה יגמר רע.

 "כשתרצו לדבר ברצינות, תקראו לי. אני יושב כאן" אמרתי להם, והתיישבתי בסמוך, כשמבטי לא מש מהם. שייקה  מ-"בוננזה", ביקש מחבריו להירגע, וסימן לי להתקרב. לקחתי את ההזמנה, ועד שהגיע האוכל, הציקו לחברים שלי. אחת הפרחות שאלה "מה תימנים עושים בצפון ת"א"? כ"א אחד נידב הסבר, כשהמטרה ברורה- להצחיק. מי שההסבר שלו נמצא יותר מצחיק, חש כמנצח. התימנים לא הגיבו.

 כיף הישיבה נישבר. חיים משה והחברים קמו, ועשו דרכם לכוון דלת היציאה. ליוויתי אותם החוצה, תוך שאני מתנצל על התנהגותם של השיכורים האשכנזים. פתאום אחת הפרחות מהשולחן האשכנזי צעקה, "חיים, תשיר לי את השיר אהבת חיי". חיים שמע, ואפילו לא טרח להסתובב. היה אחרון לצאת, ושנייה לפני שיצא, עדי מילשטיין הרים בצל שהגיע לשולחנם עם החומוס-פול, זרק על חיים, ופגע בעורפו. "לאן אתה חושב שאתה הולך", צעק השיכור מילשטיין, "אתה לא הולך לפני שאתה שר. הבנת"?

 כל החברים של חיים הספיקו לצאת, וחיים שנעצר שנייה להביט אחורה, נידחף על ידי החוצה. "בחייאת חיים, עזוב, הם שיכורים", התחננתי. פחדתי מקטטה. כולם – היו שישה – התכוונו להיכנס חזרה, ולסגור חשבון. הכי פחדתי מרמי שרעבי, בעברו אלוף ישראל באגרוף. רק זה היה חסר לי. התחננתי לחיים שיעצור בעדם. " תוך דקות תגיע משטרה, ותעשה לי את האימ-אימא של הבלגן" (עוד לא היה לי רישיון עסק). כמה דקות של התלבטות, והתימנים נתרצו, ונסעו עם לסתות הדוקות.  האשכנזים לא ידעו מכלום. לפני שהלכו, ביקשתי משאול אברון "עשה לי טובה, אל תבואו יותר".

האירוע השני עם אברון, גם הוא היה פאדיחה. מאחר והגיע לבד, לא חזיתי בעיות.  מיקם את עצמו באחת הפינות, הזמין לאכול, ועוד לפני שהאוכל הגיע, הניח את שתי ידיו על השולחן, ונירדם. עוד תבוסה שגרתית במאבק האינסופי באלכוהול.  כשהגיע האוכל, הרים את ראשו, לקח שתי כפות ממרק הרגל, נירדם, קם, נירדם, לא סיים לאכול.

 ב- 05:00 בבוקר, המלצרית אספה את מה שהשאיר. התכוננתי לסגירה. המסעדה הייתה ריקה מלקוחות, למעט אחד. שאול אברון. לעמוד או ללכת -שלא לומר לנהוג – לא היה מסוגל. על כיסא, כנראה לא יכול היה לשבת, ועל הרצפה, לא רצה לשכב. לכן איכשהו, מיד לאחר הניסיון לעמוד, נשכב על אחד השולחנות לכל אורכו, עצם את עיניו, ושוב נירדם. הסידור הזה, ממש לא התאים לי. ניסיתי בעדינות להעירו. כשהצליח פה ושם לפתוח את העיניים, פלט קללות, ודרש לא להציק לו.

 "שאול, אני רוצה לסגור", הסברתי. אינפף משהו בלתי מובן, כשכל פעם פתח את פיו הריח שיצא לו מהפה, כמעט הרג אותי. האוטו שלו – הייתה לו אז "טרנטה" עם גג פתוח – חנה על המדרכה מרחק שלושה מטר מדלת הכניסה. אח שלי בנג'ו, שכיכב במטבח, יצא אליו, וניסה להעירו באמצעות טילטול. שום דבר. הבן-אדם שכב מחוק.

 אוטובוסים ראשונים של בוקר הזכירו לנו, שעוד מעט ת"א מתעוררת. והשיכור בעולם שלו. קרני שמש ראשונות שחדרו מבעד לוויטרינה, וצמצמו את האישונים של כולנו, דחקו בנו, לחפש פתרונות בלתי קונבנציונאליים. אלוהים, מה עושים עם השיכור הזה. האמת, פחדתי ממנו. ידעתי שמעצם היותו עיתונאי לשעבר, יש לו חברים בתקשורת שבכמה הקשות על מכונת הכתיבה, ידרדרו לי את הפדיון, שגם ככה לא היה מי יודע מה גבוה באותם ימים.

 כל מנהל משמרת לילה מכיר את זה – אין בעסק זמן יותר מעצבן מרגעים אחרונים בטרם סגירה. כל עיכוב, ולו הקטן ביותר משבש את המוח, במיוחד אם יש משימות לבוקר, וכל דקה שינה, הנגרעת כתוצאה מעיכוב מעצבן, יקרה מפז.

 ואני יושב בסמוך לשיכור המפורסם, שנראה יותר עלוב מהומלס, ששוכב על שולחן במסעדה תל-אביבית, …עד שבנג'ו, חטף את החלאסטרה. ביחד עם אבו-ראמי, הניף את אדון אברון על הכתף, תוך שאני דוחק בו לעשות זאת בעדינות, מוציא אותו החוצה מהמסעדה, ופשוט משליך אותו, כמו שמשליכים שק תפוחי-אדמה, פנימה,  לתוך המכונית הנמוכה, חסרת הגג שלו.

 זמן שינה כמעט ולא נישאר. את המסעדה אני פותח מדי בוקר בשבע. בנג'ו נסע הביתה לכפר סבא, לא לפני שקיבל רשות להגיע לפני הצהריים. אבו-ראמי ואני תפסנו פינה במחסן, ונרדמנו ככה כמו שאנחנו, בלי מקלחת, ועל ריצפה קשוחה. אני על מזרון דק,

הוא על שמיכה דקה.

לא ראיתי אותו כמה חודשים. כנראה התבייש. כשפתחתי את נרגילה בדוד המלך, הוא נכנס עם אישה. צלחנו את הביקור שלו בשלום, מה שלא הפריע לי לראות אותו שוב ושוב. תמיד בלילה.

 לתפריט הכנסתי מרק תימני עם שם פרובוקטיבי: "מרק זין של שור". ככה זה היה כתוב. שורה מתחת כתבתי הערה: אין מה לעשות, לכל שור יש זין, ותימנים עושים מזה מרק. תנסו, זה טעים"! היה למרק הזה לקוח אחד-

שאול אברון…

כתיבת תגובה

*