תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

זה לא פייגלין, זה אתם

זה לא פייגלין, זה אתם

מישנה: מנקודת מבטה של התקשורת, יש לפייגלין שני צדדים שיש ביניהם קשר הדוק: הוא סיוט אידיאולוגי, ותקווה אלקטוראלית. רצו בעזרתו לצבוע את נתניהו בשחור, ואת הליכוד כ"ימין קיצוני".  תבוסתו של פייגלין תאלץ אותם להזדיין בסבלנות…

כמה מילים על ביקורת בפוליטיקה

 ביקורת היא טקסט חשוב. תכלית השמעתה או כתיבתה היא תיקון שמקבלי השירות אמורים ליהנות ממנו.  בצד אחד של הביקורת יש את המבוקר, ובצד השני יש את כותב (או מותח) הביקורת. היחסים אינם סימטריים. מהסיבה הזו, המבקר עלול לחטוא בחטא היוהרה.

 יש שלושה סוגי ביקורת. החיובית שבהן מכונה "ביקורת הוגנת" או "ביקורת בונה". המבקר מתבונן בנשוא הביקורת מנקודת מבט של מקבלי השירות, וכותב מה נכון, או איך זה צריך להיות, לעומת מה שראה, ונשוא הביקורת פועל לתיקון.

  יש ביקורת הורסת, והיא מנוסחת בצורה מרושעת. המבקר מצא פגמים, ורואה בהם הזדמנות מרנינה להרוס את המבוקר. ואת זה הוא עושה בניסוח פוגעני, מלא ארס. גרועה ממנה היא הביקורת המניפולטיבית.

 המרכיב הראשי בביקורת המניפולטיבית הוא גניבת דעת. מבחינתו של כותב הביקורת, אין דבר כזה "נכון" ו- "לא נכון"!  לא משנה מה יעשה המבוקר- הכול לא נכון! הוא שונא אותו, ומעניין אותו רק דבר אחד: לפגוע בו ולהבאיש את ריחו. עוצמתו של כותב הביקורת נגזרת מחוסר היכולת של קוראיו (או שומעיו) לזהות את המניפולציה. במקרה כזה, הבעיה האמיתית של מקבלי השירות (האזרחים) מתמקדת במבקר, שמנצל את אמון קוראיו כדי להפיץ את שנאתו.

התקשורת סיקרה מקרוב את התמודדות בין נתניהו לפייגלין. במבט שטחי זה נראה כמו התמודדות בין ענק וגמד. יוסי ורטר הגדיר את פייגלין "דחליל" (הארץ / 29.4.10). מותחי הביקורת: ראש הממשלה עוזב הכול ויוצא לקרב פוליטי נגד …דחליל. יריב דמה. כלום. פייגלין הוא כלום. התיאור הזה תכליתו גימוד נתניהו.

 ירון דקל: "נתניהו ירד השבוע מעמדת המנהיג, המדינאי, מקבל החלטות ברומו של עולם- לדרגת הפוליטיקאי" (גלובס / 1.5.10). שלום ירושלמי החליט ש- "פייגלין כבר ניצח", עוד בטרם נפתחו הקלפיות. עובדה: "הוא הצליח לתזז את ראש הממשלה ברחבי הארץ" (מעריב / 29.4.10).

 נכון, פייגלין הוא כלום. אלא שהכלום הזה בעידוד סמוי של התקשורת משחק מלוכלך. אילו היה הגון, היינו רואים אותו במפלגה הקרובה אליו אידיאולוגית. (האיחוד-הלאומי). הוא נכנס לליכוד עם כוונה מוצהרת להשתלט על ההנהגה. עד שזה יקרה – וזה לא יקרה!!- הוא משפיע על רשימת הליכוד לכנסת. ההשתוללות המכוערת והאווילית שלו, נוצלה ע"י אנשי קדימה למכור את הליכוד (לפני הבחירות) כמפלגת ימין קיצוני. המסר היה: "הליכוד זה פייגלין, ופייגלין זה הליכוד".

 למרות שזה היה שקר, התקשורת עזרה. מבחינת נתניהו, המאבק נגד קבוצת פייגלין היה הזדמנות להעביר מסר הפוך ומשוכפל: קבוצת פייגלין (מנהיגות-יהודית) הוא כת משיחית, ונטע זר בליכוד. המסר הזה תכליתו: יירוט המסר השקרי לפיו "הליכוד זה פייגלין". מהסיבה הזו, המאבק של נתניהו היה נכון. שנתיים שקט מפלגתי זה בונוס

והתקשורת? היא תאלץ להזדיין בסבלנות….

כתיבת תגובה

*