תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מאי 2010
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

אצל שאול אברון ב"קיוסק"

אצל שאול אברון ב"קיוסק"

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

דמיינתי אותו ילד: משקפופר, שמנמן עם חיוך דבילי שכמעט ואינו מש משפתיו, שיער מקורזל, צבע העור-לבן בחורף, אדום בקיץ, או לבן במצב הליכה, אדום במצב ריצה. תלמיד טוב, אני מוכן להמר שהיה בין הטובים בכיתה. קורא המון, נהנה בשיעורים הריאליים, וסובל בשיעורי ספורט. אם גדל בצפון ת"א, ביחס לתלמידים אחרים היה שובב, ואם גדל בדרום העיר, היה ילד כאפות. כל פעם כאפה בתירוץ אחר. התירוץ הראשי –  סירובו לאפשר לחבריו לכיתה להעתיק ממנו.

 

כשהיה נער, כך אני מדמיין אותו: מכוער יותר מחבריו, מה שהקשה על היכולת שלו-למרות ערמומיותו- לשכנע נערות לפשק. חרמן יותר, מה שאילץ אותו להתגבר על מבוכתו, ולשלם לזונות תמורת חילוצו מהתפוצצות. מהצורך בזונות לא ניגמל עד גיל מאוחר, אם בכלל.

 שאול אברון: מסעדן, היום בעל הבית של אחת מהמסעדות  הנחשבות ביותר בארץ- "יועזר בר-יין". לשעבר, עיתונאי נחשב, סופר מעריב בפריז. את האינפורמציה אודותיו קיבלתי מחבר שלו יהודי יקר שחי שנים בספרד, ועקב מחלה חזר לארץ. זאב גידרון.

 פעם ראשונה שנתקלתי בו, זה היה כך נדמה לי,  ב- 82, כשיצאתי עם האיש המיוחד הזה, גידרון, לאכול במסעדה צרפתית בנווה-צדק. שם המסעדה- "הקיוסק". שאול אברון היה בעל הבית.

 השעה הייתה, שעת בין ערביים, המסעדה הייתה כמעט ריקה, ורק שנינו, מר גידרון ואני ישבנו בשולחן פינתי (ניסה לעניין אותי בשותפות בהקמת מסעדה ספרדית). מיד כשנכנסנו  קיבל אותנו אברון, במאור פנים חריג, תוצאה של הכרות ישנה עם גידרון. אחרי שהחליפו חוויות, וחדשות קולינאריות על שרצים ויין משובח, חזר שאול אברון, אל מאחורי הבר, שם חיכה לו ידידו, מי שהערצתי באותה תקופה, הסופר- שיותר מאוחר התברר, שהכניס את הזין שלו לחורים של ילדות, תוך שהוא לא שם זין על אף אחד – דן בן-אמוץ.

 כאחד שחי בפרובינציה, קינאתי בו בגין יכולתו המוכחת, להביא אליו את המיתולוגי – אז חשבתי במושגים האלה – ולזרום איתו בשיא החברות. מדי פעם הגנבתי מבט, וראיתי אותם  בסתלבט. שפת הגוף שלהם העידה על חברות קרובה. כך זה ניראה, מאיפה שישבתי.

 בטרם הגיע האוכל, ביקש ממני גידרון "להיפתח". "אם אתה רוצה ליהנות", הסביר לי, "תקשיב לטעמים. המטבח הצרפתי, הכי נחשב בעולם". לפני שהגיעו המנות, התחנן אלי שאוותר על הרעיון המשוקץ והמביך להזמין קולה במקום יין. קולה ואוכל צרפתי משובח- לא הולך יחד.  זה דומה ל"מעשה סדום קולינארי", פסק בנחרצות. נכנעתי. הייתה לי סקרנות עצומה לראות ובעיקר לטעום, מה זה האוכל הזה, שיצא שימעו.

 וכשהמנות הגיעו, חשתי, בפעם הראשונה בחיי, מהו מרד של החיך. המנה הראשונה הייתה- שבלולים. ברל'ה גדולים. "אני מקווה שאלוהים לא עוקב אחריי", אמרתי בחיוך. "על זה, אין חובה לברך", השיב. לפני שנחתו על שולחננו, הניח המלצר את כלי העבודה. משום מה נזכרתי בכלים שראיתי בילדותי בחדר הניתוח. כמה דקות אחרי, הגיעה מנת השבלולים. מאוד התאמצתי לדכא את תחושתי. ניראה לי, שבשלב הזה, הצלחתי.

 מר גידרון סקר אותי, והציע שאלמד ממנו כיצד מחלצים את השבלול מתוך הקונכייה. לפני שנגעתי במלקחיים, רכנתי מעל המנה, וסחבתי מלוא נחיריי אינפורמציה. מחוג ההתלהבות, לא זע כמלוא הנימה. פנייה לאלוהים באמצעות ברכה, לא באה בחשבון בנסיבות האלה. התעלמות מאלוהים, עוד יותר לא באה בחשבון. במקום ברכה מלמלתי "על החיים ועל המוות", והכנסתי לפה את השבלול הראשון. שנייה אחרי זה, לגמתי מהיין. מתוך השישה שהיו על צלחת האליפסה שלי, חמישה טיילו במערכת העיכול של גידרון.

 רק אחרי שויתרתי על התענוג, הסתכלתי עליו. מחמת הייחום, לא נתן דעתו על הויתור שלי, ורק אחרי שהעלים את ששת השבלולים שלו ואת החמישה שהעברתי לו, התפנה לברר "מה שלומי".

"אני בסדר", אמרתי.

"למה לא אכלת", שאל בתדהמה.

ניסיתי להסביר את הוויתור שלי: "אני לא ממש רגיל לטעם הזה". המבוכה ניכרה בפני.

"אני מקווה שהמנה העיקרית, תהיה טעימה לך", אמר. סטק טרטר…

 מר גידרון, שהביט בי בסקרנות, שאל "נו, טעים לך"? העווית בפרצופי הלשינה עלי. "קשה לי עם בשר נא", השבתי בדיפלומטיות. אכלתי לאט. יותר נכון אכלתי בזהירות. חששתי שהמעט שבלעתי יזנק החוצה. אחרי כל ביס איטי, לגימה מהירה מהיין.

לא גמרתי את המנה.

 עד לאותו יום, מעולם לא הייתה לי הזדמנות להכיר ולאמן את החיך שלי לטעמים "זרים". המטבח התימני-מזרחי היה ועודנו הפייבוריט שלי, ול-"קיוסק" של אברון לא הייתי נכנס אלמלא גידרון הזמין אותי. מאוד רצה לעשות לי היכרות עם טעמים אחרים. בטרם יצאנו מפתח המסעדה, נפרד גידרון מהצמד אברון ובן-אמוץ בנשיקות. בעודי צופה בהם מהצד הבטחתי לעצמי שאחרי שאני מוריד את גידרון בדירתו השכורה ברחוב אופנהיימר (היה תושב חוץ), אני מפצה את עצמי בפלאפל חם וריחני של "מבורך" באיבן גבירול.

וכך היה…

תגובה אחת לפוסט "אצל שאול אברון ב"קיוסק""

כתיבת תגובה

*