ארכיונרי

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

אם אני לא מגלה את שמה, מותר לגלות שמלצרית מקסימה ועדינה היא זו שנהנתה מהוויברטור שהתכוונתי בזעמי המקורי לשלוח לעיתונאית המרושעת.

אני יודע שקריאת שורות אלה, יש בהן כדי להעלות תפילה בליבה של המלצרית (היום, נשואה פלוס), שלעולם לא אחשוף את שמה, ותפילה שונה, בליבה של העיתונאית שהגורל יזמן לנו סיבוב נוסף, כדי שהיא תוכיח לי, שהמקלדת שלה קשוח יותר מהוויברטור, שכמעט שלחתי לה במתנה.

…

אוקטובר 92 השחור. פחדתי לפתוח עיתונים. חייתי בתחושה שסומנתי ע"י מי שהכתירו אותי כ"נסיך החומוס", "ממציא הפתות", או גאון שיווקי, וכו'. אלא שכמו עם "מלכים" אחרים גם אני, הגיע זמני לשלם.  קיוויתי שיעמדו לי כוחות לעבור את זה. גל ההערצה חלף, כך חשתי, עכשיו הגיע גל הכאסח, שמן הסתם, גם הוא יחלוף.

 הסתובבתי כפרנואיד עם אקדח שלוף, ואצבע רוטטת על ההדק, כל פעם ששמעתי את שריקת הרוח. שמעתי, אבל לא ראיתי. סברתי, ועודני סבור שכללי המשחק אינם הוגנים.

מדוע בן אדם צריך להדוף שמועות ? מה זה הדבר הזה "שמועות" ? מה המקור ? כל בן-אדם הגון מבין ש"עילום שם" שווה ל"חסר ערך". מדוע בחברתנו המתגבשת "עילום שם" שווה ל"דברי אלוהים חיים" ? העובדה שכללי המשחק הזה הפילו גדולים וחזקים ממני, לא ממש מנחמת.

 "ממקורות בתוך נרגילה נמסר לי", … או "זכיין שפוחד לחשוף את שמו",… או, "מלצרית שגילתה לי"… מה אפשר לעשות מול שאלות כאלה.

 הטלפון צלצל, ומתוך השפופרת בקע קולה הרך והנעים של העיתונאית  ענת טל-שיר.

"שלום נרי, מדברים מידיעות-אחרונות, ואנחנו עושים עליך כתבת תחקיר. תסכים להשיב על כמה שאלות" ?

"לא", השבתי. "מבחינתי, אלה לא ימים טובים לדבר עם תקשורת. אנא, תשאירי לי את מספר הטלפון שלך, ואתקשר איתך, בימים יותר טובים"…

"נרי לא הבנת", אמרה, "הכתבה מוכנה. גם אם לא תסכים להתראיין, הכתבה תצא תוך הדגשת העובדה שסירבת להגיב"…

 קבענו לשעה 18:00 ביום המחרת במשרדי ברחוב סעדיה גאון 24 בת"א. הגיעה בדיוק בזמן עם העיתונאי הדר חורש. זכרתי את הצינה שחשתי בסיום שיחת הטלפון מאמש, ומהמגירה שלפתי טייפ מנהלים קטן, הנחתיו על השולחן והזהרתי: "הראיון כולו יוקלט. סילוף דברי יגרור תביעה מצידי".

"אין לך מה לדאוג", הרגיעה, והראיון התחיל. ראיון? – חקירה!

 הסגנון והאינטונציה של השאלות הסגירו שני קניבלים שעטו על טרפם, ומה שעניין אותם זה להתחרות ביניהם, של מי הגרפס יהיה יותר חזק כתום ארוחתם. "מיהם אלה המלכלכים? מה שמותיהם ? איך אני יכול להתמודד עם ה-"בעילום שם הזה"?

זעתי והזעתי על הכיסא משך כל הראיון. התוצאה הייתה ידועה מראש.

"אני מצטערת נרי", אמרה כלבת השמירה, "אני לא יכולה למסור לך שמות. הזכיינים שלך דיברו איתי חופשי רק אחרי שהבטחתי, לא להסגיר אותם".

"מי שישמע אותך", אמרתי בחוסר אונים, "יחשוב שאני בנאדם מפחיד".

"כן", אמרה, "אומרים עליך שאתה איש קשוח, ועלול לנקום"…

"אני? לנקום?"…

"מצטערת נרי, לא תוציא ממני שמות. אל תנסה אפילו". יעצה.

 המינוריות היחסית של הדר חורש, לא הרגיעה אותי. חשתי את עצמי במלתעות התקשורת.

כעבור יומיים פתחתי עיתון, והכותרת התנפלה עלי:

 "עלייתו ונפילתו של נרי אבנרי, מלך הג'חנון והכיף התימני".

(שלושה עמודים. "ידיעות-אחרונות" 13.10.92)

 רק מי שעבר חוויה מהסוג הזה, יכול להבין את עוצמת התחושות שמציפות אדם, ששמו מופיע בכותרת  – ועוד בעיתון הנפוץ ביותר במדינה – בנסיבות האלה. הייתי בטוח שזה לא מגיע לי. נכון, הייתי שחצן ויהיר, אבל סטירה הייתה מספיקה כדי לאפס אותי. שפיץ, לאותו מקום שגולית חטף את האבן מדוד ?

 בדמיוני שמעתי את משק הכנפיים של הנשרים שעטים מעל גווייתי העסקית. חזרתי לבונקר. לא רציתי לדבר, ולא לראות אף אחד. כדור הארץ, כך למדנו, מסתובב על צירו. פעם ראשונה שחשתי בסיבוב הזה.  הפה יבש, והיד ממאנת לקרב לפה, כוס קפה קר. הטלפון בבונקר, שכאילו בוחן את מערכת העצבים שלי, לא חדל לרגע. איך מפסיקים את הטייפון הזה ?  הייתה לי תחושה – שיותר מאוחר התבררה כנכונה – שהכתבה הזו זעזעה את היסודות של הבניין. מאז, אני מאלה המשוכנעים שהתקשורת, היא לא המעצמה השביעית, אלא הראשונה. מה עושים ?

 החבר הכי קרוב שלי, נתי להב שקרא את הכתבה, חשב שזה זמן נכון להיכנס אלי. "אני מתקשר אליך מהבוקר, למה אתה לא מרים את הטלפון"? פתאום הבזיק במוחי רעיון. הוצאתי מהכספת אלף שקל, וביקשתי ממנו שיסע ל"ארוס", ויקנה את הוויברטור הכי גדול שיש בחנות.

"זה מה שיש לך בראש ? וויברטור"? שאל בפליאה.

"בחיאת נתי", התחננתי, "סע, ותיקנה מה שביקשתי". לא רציתי להסביר, והוא היה בטוח שאני רוצה – דווקא ביום כזה – לברוח מהבאסה לאחת המערות החבויות בין רגליה של אחת המלצריות.

 אחרי שעה חזר עם וויברטור ענק, הניח אותו על השולחן, "נישבע לך שאתה חולה בראש", הביע את דאגתו. תוך כדי זה שאנחנו מצחקקים- אני במרירות- הכנסתי לוויברטור בטריות, עטפתי אותו בנייר מתנות, והצמדתי על הדופן מעטפה שהכילה פתק שניכתב, בזמן שנתי היה בדרכו ל"ארוס".

ענת טל-שיר היקרה,

לפי כמות הארס שהעט שלך פולט, אין לי ספק שאת אישה מרירה. במקום להשקיע המון זמן וכסף על ספת הפסיכולוג, אני מציע לך : תנסי אותו! זה עובד יופי. חודש שימוש מדי יום, והחיוך חוזר אלייך.

בברכה-

נרי אבנרי. נרגילה.

 נתי קרא  את הפתק, חייך, ושאל "אתה רציני"?

"אני מאוד רציני", אמרתי לו, "עשה טובה, סע לידיעות-אחרונות, ותשאיר לה את זה".

"לא יותר קל לקפוץ ממגדל שלום" ? שאל בלגלוג.

"נתי, היא בת זונה", הסברתי, "אין לך מושג, כמה הייתה עוינת".

"מה קרה לרציונליזם שלך", נזף בי אחי האשכנזי, "אתה יודע עם מי אתה מתעסק" ?

"מי היא בכלל, הבת זונה הזאת" ? שאלתי בזעם.

"אל תשחק לי אותה גבר", אמר, "מול ידיעות-אחרונות אתה פישר. מי אתה בכלל? רד מזה" !!

"אם אתה לא מוכן לעשות לי את השירות הזה", אמרתי , "אני מתקשר לשחר מ"התפנוקיה", והוא כבר ישלח וספה"… ראה שאני עקשן.

"או-קיי נרי, אני אקח את זה בעצמי, רק בבקשה ממך תבטיח לי שאתה מחכה 24 שעות. גם מחר זה יהיה אקטואלי".

הסכמתי. נהניתי מדאגתו, וסברתי שיש הגיון בהצעתו. אחרי שהלך, נשארתי בבונקר לבד וראיתי סרטי וידאו. שעתיים אחרי שיצא,  אבו-ראמי הביא לי אוכל, ושאל אם אני רוצה עוד משהו.

 "רק שקט", אמרתי לו, "אם מישהו מהחברים שלי יחפש אותי, תגיד שלקחתי יום חופש".

"אם מישהו יגיע לבונקר", אמר, "הוא יראה את האוטו שלך בחוץ". אחרי שיצא נשארתי לבד.  עד הערב, הזעם דעך, והתוכנית לשלוח את הוויברטור לענת טל-שיר, התפוגגה מעצמה. האזהרות של נתי חלחלו, ומצאתי יותר מקורטוב של צדק באזהרתו. בעל עסק החפץ בחיים, אל לו להתעסק עם ידיעות-אחרונות.

 והוויברטור, שהבטחתי לו חיים סוערים, מצא את עצמו במגירה חשוכה, ממתין נכלם להזדמנות שתאפשר לו להוכיח את יכולתו.

לא הרבה זמן…

…

היא הייתה עצבנית, ומאוד כעסה על סידור העבודה, שזיוה (זוגתי) עשתה. צלצלה לבונקר זועמת, ואיימה בהתפטרות. ביקשתי, והיא ירדה אלי לשטוח באוזניי את טענותיה.

"תדע לך נרי", אמרה, "אצל זיוה, זה הכול מאפיה. את המשמרות הטובות והשולחנות הטובים, היא מסדרת לחברות שלה. ומי שלא במאפיה שלה, אוכלת אותה".

 בחושיי האפלים חשתי, שנפשית היא מוכנה לנקום בזיוה. יש להן לנשים קודים טיפה שונים, ועם הניסיון לומדים להכיר ולנצל את מרב היתרונות הגלומים במצב הזה.

בהסכמתה, כיביתי את האור, הדלקתי נרות, והכנסתי למערכת מוזיקה רכה. הבונקר, שמחזק את תחושת הניתוק, עודד אותנו לדבר כמו שני ילדים גדולים שמחפשים חוויות.

בשלב מסוים, היינו זקוקים למשקה. אני ביקשתי, והיא הכינה לי קפה, לעצמה מזגה יין אדום ששכב על אחד המדפים. הקפה השחור העיר אותי, והיין האדום שיחרר אותה. במבחן האומץ שעשינו- הפסדתי. (אנחנו הגברים מתים על הפסדים כאלה). הוכיחה לי, שהענק- קטן עליה.

מי אמר שרק מים שקטים חודרים עמוק –

גם וויברטור…

תגובה אחת לפוסט "סיפורו של ויברטור"