מבוא
מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה
הספר הזה היה חייב להיכתב. אלמלא ניכתב, אני בטוח שהייתי היום במקום רע. בית משוגעים, או בית סוהר, או בית קברות. מבחינתי, המבט בשורות המתהוות, שיחרר לחץ אטומי. מעין הסטת המכסה מסיר הלחץ המבעבע. לא היה לי קל לאסוף את השברים, וכמו בהרכבת תמונת פאזל עם מיליון חלקים, אספתי את עצמי, וניסיתי להציל את מה שניתן .
איך יכול להיות, חשבתי לעצמי, שחכם כמוני, נפל- מה נפל, התרסק- במקום שטיפשים שורדים. חלקם אפילו, פורחים. איך, אלוהים אדירים, איך זה יכול היה לקרות?
ההרהור הזה, תקף אותי באיחור של חודשים. זאת אומרת, הרבה זמן אחרי ההתרסקות. לפני זה, העסקתי את עצמי בלהאשים אחרים ובליקוק פצעים. מאז ההתקפה הראשונה, ההרהור הזה תקף גלים גלים. למעשה, הייתי נתון לאינסוף התקפות שלא הייתי מסוגל להתרכז כמעט בשום דבר. עד שנכנעתי.
אחרי הכניעה, יצאתי לחפש תשובות. יצאתי, הכוונה, לא יצאתי. המסע המייסר אל תוככי הנפש, התבצע מתוך חדרי מוגף התריסים. היום אני יודע שההסתגרות הארוכה בחדר סגור וחשוך העידה עלי ששקעתי בדיכאון עמוק, שהמרכיב הראשי בו הייתה תחושת הבושה. שלב ההדחקה הסתיים, הודעתי לעצמי, מכאן מתחיל המסע האמיתי. אני הולך לעשות עם עצמי חשבון נפש נוקב. הייסורים הכרוכים בנבירה קשוחה באגו המדמם, לא ירתיעוני.
איך הייתי כזה טיפש. לול של תרנגולות שהטילו ביצי זהב, היה לי. ואני, אחרי שהשתעממתי מללקט את הביצים, ולפרוט ל(הרבה) כסף, חיפשתי ריגוש יותר מסעיר.
תרנגולת, על האש. זהו. מצאתי את שחשקה נפשי. אחרים, שהייתה להם תרנגולת אחת שהטילה ביצי זהב, שמרו עליה כעל בבת עינם. ואני, שוחט, מניח על הגחלים, ומזמין את החבר'ה לחגוג איתי. כל כך הייתי עסוק ב"נפנוף", עד שלא הבחנתי בלגלוג של החנפנים שחגגו איתי.
הכי מעצבנים היו, אלה שהזהירו אותי. במיוחד זכורה לי, אזהרתו של אחד מעובדי הבכירים, אל"מ (במיל.) יגאל לפידות, שסיים את אזהרתו באולטימאטום : "אם אתה לא מתעורר, קח את המפתחות של הסיטרואן, וקבל את התפטרותי. לא רוצה להיות בסביבתך ברגע ההתרסקות". לפי הבעת פניו, ניכר בו שהיה חסר אונים. לא מצא את הנוסחה או הקוד שבעזרתו אפשר יהיה להנחית אותי על קרקע המציאות.
ואני חשדתי בו, שהוא רוצה מכונית ספארי חדשה, כמו שנתתי לחלק מעובדי הבכירים.
"יגאל, קצת סבלנות", אמרתי לו, "ואני אחליף לך את האוטו".
"על מה אתה מדבר", צרח, "אתה תאלץ למכור את כל ה(8)מכוניות שלך. "הבן-אדם לא יודע איפה הוא חי", מלמל לעצמו ויצא ממשרדי בזעם, שמקורו בחוסר יכולתו להעיר אותי מהטריפ שהייתי נתון בו.
היו שלגלגו, מה שהעצים את ההנאה, בלשחוט עוד תרנגולת. ועוד אחת ועוד אחת.
תמיד, כך חשבתי, אוכל לחדש את הלול. הייתה לי רשת המונה 22 מסעדות גדולות (רובן, בשיטת הזכיינות), שכולן העסיקו "דורמן" בכל ימות השבוע. כ"א מהן שילמה, עשרות אלפי שקלים תמלוגים מדי חודש לנרגילה בע"מ, חברה שאני הייתי בעל המניות המרכזי בה.
בנוסף, לחברה אחרת בבעלותי, היה פס ייצור למוצרי בצק. הביקוש למוצרי נרגילה היה כל כך חזק, עד כי רק בזכות עבודה מאומצת בשלוש משמרות, איכשהו סיפקנו את הביקוש לרשת המסעדות, ולרשתות השיווק הגדולות. יותר מאוחר, עבר הייצור ל"מעדנות", כש"סנפרוסט" הייתה החברה ששיווקה לסופרמרקטים.
והעתיד, ניראה בסוף 91, וורוד מתמיד. עשרות קציני צה"ל שפרשו משירותם בדרגות בכירות, הגיעו אלי לבונקר, והתחננו שאקח את פיצויי הפרישה. בקהילייה העסקית, כולם ידעו- "נרגילה",= מכרה זהב.
75,000 דולר, זה היה הסכום שדרשתי עבור כל זיכיון, והיו קופצים. סליחה, לא קופצים, זוחלים. כל כך הרבה, שהייתי בררן. וכמו אישה בררנית, שדוחה מחזרים ראויים, ובסוף מתחתנת עם הכי לא מתאים – כך אני. לא רציתי להפקיד את המוניטין שלי בידיים נכונות. העדפתי זכיינים עם מנטאליות של פרטאץ'.
ומשום מה, הלהיטות של אנשי הצבא לזיכיון, והאינטונציה הצהלית המתכתית, לא מצאו חן בעיני. חשבתי לעצמי, לקוחות לא אוהבים שמדברים איתם מגבוה. והדיבור הצבאי, נישמע לי מתנשא משהו. בעצתו של מנכ"ל נרגילה (שכיר) מי שכיהן כאחיתופל, קיבלתי החלטה אסטרטגית: לא רוצה קצינים בכירים כזכיינים. עוד טעות גסה. ברטרוספקטיבה, התברר לי שכישרונו של עופר הר-גיל היה בעיקר המלצות גרועות. אל יובן מדברי שאני מאשים אותו יותר מאשר את עצמי. האמת הפוכה.
היום ברור לי, שאין כמו אנשי צבא, שמבינים מהו סדר, ומהי אחידות, לעסקים מאופיינים. לשיטת הזכיינות הם הכי מתאימים. בקיצור, ההצלחה האדירה ששיגרה אותי לשמיים במהירות של לוויין חלל, היא שהייתה האויב. אויב, מתוצרת עצמית. אויב מטעה, שכל אחד מתפלל להתעמת איתו. אויב, שבמכת האש הראשונה, כיוון, והשמיד את הרדאר שלי. ובלי רדאר, איבדתי את היכולת לזהות את המצבים בהם הייתי נתון. את הסביבה, ואת האנשים שהקיפו אותי. בלי רדאר, הייתי כל כך אומלל, שלא ידעתי את ההבדל בין גויאבה לפיצה. או בין חמישים שקלים, לבין חמש מאות דולר. לא ידעתי מי איתי, ומי נגדי. מי מעריך אותי באמת, ומי מנצל אותי- ומאחורי גבי, בז לי.
המעבר החד, ממצב של מסעדן אלמוני, שאך בקושי משלם את שכר-הדירה, לאיש עסקים מפורסם, מחוזר ועשיר, הכניס אותי לאופוריה. ומי שלא חווה אופוריה, לעולם לא יבין מה זה. אני מגדיר את תקופת האופוריה, כ-"אובססיה לטעויות". לא החמצתי אף אחת. הסורק שלי ננעל על כל טעות אפשרית. מכמה אופציות, תמיד העדפתי את הגרועה. החושים החדים שלי, התכהו לחלוטין. ובמצב הזה, התעקשתי לנהל את העסק ממעוף הציפור. עם שלט ביד. חשתי כמלך העולם. אז מה הפלא שהתרסקתי ?
כבעל ניסיון אני אומר ומזהיר, את כל מי שבדרך להצלחה יוצאת דופן. אם לא תהיו מוכנים נפשית למצבים שההצלחה תעמת אתכם איתם, יקרה לכם מה שקרה לי.
זיכרו! הצלחה הקרויה מטאורית, משקרת ומשכרת.
תהיו בקשר הדוק עם עצמכם, ואל תחליפו את החברים האמיתיים שלכם – בחנפנים. את האמיתיים אפשר לזהות בנקל. בניגוד לחנפנים, להם אין עניין בכסף שלכם. זה הם, שיריבו איתכם כתמול-שלשום, זה הם שיכאבו את כאבכם. זה הם, שידברו איתכם בגובה העיניים. והם אלה שיזהירו אתכם מעצמכם.
את דברי התוכחה האלה, לעולם לא תשמעו מחנפנים. מפני שאלה חוששים תמיד, שמילים כדורבנות, עלולות להרחיק אותם מהדבש. אתה תחטוף את העקיצות, והם ייהנו מהדבש.
ואם לתמצת את המבוא הארוך הזה, אז המסלול שעשיתי התחיל כמסעדן תמים ונחוש, עובר להצלחה חריגה שהולידה אופוריה, שהולידה אויב ערמומי, שעשה בי סיכול ממוקד.
אמרתי אופוריה?- החמרתי עם עצמי… יש עוד סיבה. על כך, באחד הפרקים הבאים…
אני לא עושה דברים אחרים שיש לי נתקעתי מול המחשב וקוראת וקוראת..
זה מצחיק אותי זה מרגש אותי עד דמעות אני מזדהה לצערי וזה גם גורם לי להבין שאני עדיין בתוך שלב "היציאה מן החומות"..
אכן,
כל מה שהבנת לא הבנת
כל מה שידעת לא ידעת
כל מי שחשבת לא ידעת ועוד ועוד..
אכן משבר מצמיח לשחקים, אז למה בני האדם בטוב להם נחים על זרי דפנה וכשהכל מתרסק מתגברים בטרוף הערכים שפעם הזנחנו?
למה אנחנו כל כך חכמים ובו זמנית כל כך טפשים?כל כך רגישים ובו זמנית כך כך אטומים?
אתה כותב באופן שמהנה לקרוא גם אם התובנות קשות זה כתוב הכי רך שיש שנון וקולח. האמת, אומרים, נמצאת אי שם.. נראה שמצאת את שלך.
יישר יישר כוח
יפעת
נרי היקר, קראתי את המבוא ונראה לי שהבנתי את התסכול שלך מההתרסקות שלא הייתה צריכה להיות.
למזלך אתה מחזיק בידך עט (או מקלדת) וזה מאפשר לך להוציא קיטור, שאם לא היה לו דרך לצאת היית עלול להתפוצץ.
לדעתי אתה רואה את העולם בשחור לבן, וזה מסביר את כתיבתך המוטה באופן קיצוני נגד השמאל שאותו אתה רואה כשחור משחור.
כידוע, החיים אינם שחור לבן, וכך גם הפוליטיקה. על הימין והשמאל המעסיקים אותך כל כך הייתי אומר: זו נבלה וזו טריפה, ועל נתניהו שאתה כל כך מעריץ הייתי מזכיר לך את מה שעולה בזיכרוני כרגע: "פרשת הקלטת הלוהטת", "גניבת מתנות יחד עם אשתו", "התנגדותו הנחרצת נגד העיקרון של שתי מדינות לשני עמים ושינוי עמדתו לאחר הבחירות", "כניעתו לטרור בפרשת גלעד שליט", ועוד המון שקרים.
חלק מחברי הכנסת של קדימה היו ליכודניקים נאמנים ושרון הסכים לקבלם, היו רבים אחרים ששרון לא הבטיח להם ג'וב, והם נאלצו להישאר בליכוד.
לסיכום: נרי היקר, החיים אינם שחור/לבן, וכך גם הפוליטיקה.
So that's the case? Quite a reevloatin that is.