תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אפריל 2010
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

הגבר הוא עבד…

הגבר הוא עבד…

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

בניגוד לילדים אחרים בשכונה בה גדלתי (עליה- כפר סבא), שהיו בטוחים שאבא שלהם הכי חכם, אני כילד, הייתי בטוח שהתבונה פסחה עליו. זאת לא הרגשה מחזקת, ובכל זאת, להימלט ממנה לא הצלחתי. שלושת אחיי, שאול הבכור, בני ואריה, מזמן סלחו לאבא (ז"ל) למרות המכות שהפליא בנו. אני לא סלחתי. כמו שניתן להבין, לא ממש הערכתי והערצתי את אבי מולידי.

 

גידל אותי אדם עצבני, פרימיטיבי, שהאמין בכל ליבו שהפתגם "חוסך שיבטו שונא בניו" – אין נכון ממנו. והוא אהב אותנו אהבה עזה. החגורה שהחזיקה את מכנסיו, הייתה אמצעי המחשה מעורר צמרמורת. כשכעס – וזה קרה לעיתים קרובות- באופן אינסטינקטיבי,  שלף את חגורתו, לא לפני שדרש מאיתנו הילדים שנסיר את החולצה, והוכיח לנו, שגם כשהוא כועס, האהבה מנצחת. סימני ההצלפה לא נעלמו. לפחות אצלי. הם העתיקו את מקומם, מהגב לנשמה.

 

הייתה לו עוד שיטה: "בית-סוהר". מדובר בכליאתו של "העבריין" הקטן ב…שירותים. כמובן, שבטרם פסק את פסיקתו, השמיע באוזני העולל – בצעקות –  את כתב האישום, שבסיומו שמע ה"עבריין" את גזר-הדין. ואני מדבר על גיל 7-12 בערך.

 

מאחר והיה רשלן, קרה לו ששכח להורות "לאסיר" לצאת, ורק שלפוחיתו הגדושה, (או של אימא), היא שהזכירה לו, שבשירותים יושב ילד שמחכה לחנינה. לעיתים היה גוזר על שניים מאיתנו לשבת  ב"בית-הסוהר". זאת הייתה הזדמנות להישבע ש-"כשנהיה גדולים, גם אנחנו נושיב אותו באותו מקום". למרות שבאף מקום לא כתוב "חוסך כליאתו שונא בנו", אנחנו ויתרנו על האהבה הכרוכה במכות, והעדפנו את הישיבה ב"בית-הסוהר".

 

העונשים שחטפנו – מכות בחגורה, או כליאה בשירותים – לא היו פונקציה של חומרת העבירה, אלא שאלה של מצב רוח. אם רצה שקט, או חשש ממריבה עם אימא, גזר עלינו כליאה. אם היה עצבני, מצא מרגוע במכות. אחרי כמה הצלפות, חזר לפינתו, משל היה מתאגרף בזירה. רק אלוהים יודע, על מה הרהר, בזמן  שאחד מילדיו הקטנים מירר בבכי. היו מצבים ששניים או שלושה מאיתנו חטפו מכות בו זמנית. זה קרה אם הפרענו לו.

 

קטטות בינינו האחים, רעש חריג, או מלחמת כריות, היו סעיפים מרכזיים בכתב האישום. האח הצעיר, אריה, היה קטן מדי, כדי להשתתף בקטטות בינינו. כולנו זוכרים – אנחנו מדברים על זה לפעמים- איך קרה שהחזיר את חגורתו לנדנה מבלי שעשה בה שימוש, רק משום שאחד מחבריו הפתיע.

 

היינו בחדר שלושה ילדים קטנים, שהסירו במצוותו את החולצה, מפוחדים עד מוות. תוך שהוא פורם את החגורה מהאבזם, דרש לדעת, מי מאיתנו גנב כסף "של בית-הכנסת"? עוצמת הזעם שלו הייתה כל כך חזקה, עד כי אימא הבינה, שזה לא המקרה שמותר לה להתערב.  פתאום ניכנס אלינו הביתה, כנראה בשליחות האל, חבר שלו, שראה את מה שראה, ומיד נעמד כחיץ בינינו לבינו. ניצלנו.

 

לעולם לא נישכח לשלום קרני מושיענו, את ההצלה הזו (אגב, גם ילדיו של מר קרני, חוו את אהבת אביהם באמצעות השבט). היו בגילנו. ראינו אותם חוטפים מכות בשבת, בבית-הכנסת, רק משום שהסיטו לשנייה, את מבטם מהספר. בקיצור, כשאבא חזר הביתה כתום יום העבודה, חשנו את אותה תחושה, שחשות תרנגולות לנוכח כניסתו ללול של שועל או זאב.

 

אני זוכר את אימא רבה איתו לעיתים קרובות, בגין מחלוקת על השיטה. לא שהייתה לה התנגדות עקרונית למכות, אבל בכל זאת היה הבדל. תדירות הזעם שלה הייתה אחרת, והמכות שהחטיפה לנו, היו קוקטייל של כעס ורחמנות. מכות של אימא.

 

שורות אלה נכתבות כדי לאפשר לחובבי הפסיכולוגיה, להציץ ביחד איתי, על תקופת הילדות שלי. אולי זה יקל על מי שמעוניין לנתח ביתר קלות את מהלכי המטופשים, בעיצומו של המסע העסקי המדהים שחוויתי. שהרי אין מחלוקת על העובדה, שהערוגה הפסיכולוגית שבה כול אחד צמח, יש לה השפעה לא מעטה, על היכולת שלנו להתמודד עם החיים. ואם להיות ציניקן, אז מצאתי בערוגתי את האשם לחוסר היכולת שלי, להחזיק חזק בהצלחתי הפנומנאלית. אם תרצו- "אליבי בגרוש".

 

"אי אפשר להאשים אותו", מסנגרים עליו שלושת אחי. "הוא גדל בלי אבא, במדינה ענייה  ופרימיטיבית, שהתורה על כל הנגזרות שלה, הייתה הנושא היחידי לתחרות. אני כמובן, לא מקבל את ההסבר הזה. חשבתי אז, והיום עוד יותר, שאבא מוכרח להיות מקור ביטחון לילדיו. ואבא מכה, לעולם ועד יהיה מקור לאי-ביטחון לילדיו.

 

דבר הסנגור:

בתימן, הילדים היהודים למדו קרוא וכתוב, כבר בגיל ארבע. אבא, שהתייתם מאביו עוד קודם, לא למד.  בשעות בהן בילו בני גילו ב"חדר" חטפו הצלפות ושיננו אותיות, העדיף אבא, לעשות צרות לאימו האלמנה חסרת האונים. ארבעה אחים בנים היו לו לאבא, מאותה אימא. כולם נפטרו ממחלות (בתימן באותה תקופה, לא ידעו מה זה חיסונים- מה שגרם לתמותה בלתי נסבלת). ובהעדר דמות סמכותית בבית, אימו (סבתא) שפחדה פחד מוות שגם הוא ימות לה, אפשרה לו, לעשות ככל העולה על רוחו. מאחר ולא היה מי שיגיד לו מה לעשות, הוא החליט, שלימודים בחדר, זה לא בשבילו.

 

אני זוכר ממנו סיפורים מוזרים, על הדרכים שבהן התפרנס. מסחר- זאת הכותרת שבחר לתת לעיסוקו. מחסן חנות וטנדר, לא היו לו – אבל חמורים כן. היה מעמיס אותם בסחורה, ונודד איתם לאורכה ולרוחבה של תימן. מוכר סחורה שחסרה באזור מסוים, קונה מאותו אזור במחיר נמוך סחורה אחרת, אופיינית למקום, וממשיך הלאה. מהסיפורים שלו למדנו, ארבעת ילדיו, שניחן בכמויות אינסופיות של תמימות. מדי פעם, כך התפאר, הוא נאלץ להשתמש באגרופיו, כדי להיחלץ ממחלוקת עסקית.(התחושה שלי הייתה, שאבא – מנטאלית – גדל בתקופה שהיסטוריונים מכנים "ימי-קדם", ופתאום קפיצה ענקית למודרנה, תוך דילוג על ימי הביניים.)

 

כסף ונכסים, לא הצליח לצבור, אבל חוויות אופייניות וניסיון חיים- כן. זה עזר לו, לשווק את עצמו, כבעל אטרקטיבי. חמש פעמים התחתן. אימא הייתה השישית. היו לו, כל מיני טריקים להרשים בחורות. אחד מהם, משמש אותנו עד היום, כנושא לדאחקות בארוחות משותפות בערב שבת ו/או חג: כשהייתה מישהי עוברת בקרבתו, נהג לשלוף מתחתית כיס מעילו, מלוא החופן צימוקים, ולהאכיל בהם את חמורו. בחורה שהייתה עדה לסיטואציה, לא יכלה שלא להתרשם שלפניה עשיר מופלג, שהרי רק עשירים יכלו להרשות לעצמם להאכיל את החמור בצימוקים. זה כמו שגב' צפונבונית הולכת למסעדה יוקרתית עם הכלב שלה, שניהם יושבים בשולחן על המדרכה, והיא מזמינה לו סטייק פילה.


 

אימא, שבאה מבית שהעריך ידענות בתורה, ושהייתה בת למשפחה בעלת ייחוס, לעולם לא סלחה לגיסה המבוגר ששידך לה את אבא. שעתיים חלפו, מרגע שישבו לדבר תכלס, עד שלחצו ידיים. והיא בת 15, גרושה, שסחבה על גבה טראומה מבעלה הראשון.

 

אימא מספרת: "בבוקר יצאתי מהאוהל (מחנה עולים בעין-שמר), לאסוף תירס משדה סמוך. חזרתי בצהריים, והינה ממתינים לי החתן המיועד – שמעולם לא החלפתי איתו מילה קודם – גיסי, שני עדים והרב. לא רציתי, אבל הם החליטו בשבילי"…

 

נישואיה לאבא, כמו שכבר אמרתי, היו נישואין שניים. בעלה הראשון (בתימן) קנה אותה לאישה –פשוטו כמשמעו- כשהייתה בת 12 (אחותה הגדולה, בדרה, נישאה בהיותה בת-9). מבחינתה, "בעל הבית" החדש, המבוגר, היה סיוט. כבר בניסיונו הראשון לישון איתה, ברחה מהבית לבית-קברות. העדיפה לישון בין השורות, ולא לישון איתו. מאחר והניסיון הראשון הסתיים בטראומה, היה מי שחשב, שהדרך הטובה ביותר להוציא אותה מהטראומה, היא – להשיאה "לאיש שמאכיל את החמורים שלו בצימוקים".

 

מבחינתו של השדכן, העובדה שהחתן המיועד אינו יודע קרוא וכתוב, הייתה חסרת משמעות. כשהתברר לאימא, שהחתול בשק, בור ועם הארץ, לא סלחה לשדכן. זר לא יבין זאת. אבל הנוהג הזה, שבו גבר, או מי מטעמו (אבא, דוד, גיס וכו') קונה  לעצמו, ב כ ס ף, אישה (מוהר), היה נפוץ. 

 

אבא התעקש עליה. הוא ידע, שנישואיו עם אחת הבנות ממשפחת אימא עתירת הייחוס, תשדרג את מעמדו בעיני חבריו, ובעיקר בעיני עצמו. כדי להשיגה, הוא  נקט בתחבולה. למרות שהיה תפרן, הוא הסכים לשלם כל מחיר שיידרש. והוא נידרש לשלם הרבה. פי ארבעה ממה שהיה מקובל לשלם על אישה ממשפחה אחרת. איך משיגים את הכסף? לוקחים הלוואה מחברים, מעבירים את הכסף למשפחת המיועדת, מתחתנים, ומחזירים אח"כ, מהחשבון המשותף.

 

בטריק המאוס הזה הוא הצליח ללכוד אותה, אבל מעולם לא שבה את ליבה. כל חייהם המשותפים, עשה מאמץ לרצות אותה, אלא שהיא לא שכחה, ולא סלחה על התחבולה המכוערת שנקט, שבסיומה מצאה את עצמה נשואה, לבור ועם הארץ. גם אחרי שהתגבר על מבוכתו, והלך ללמוד, וגם אחרי שנכנס כשותף בהקמתו של בית-כנסת, וגם אחרי שהשקיע כסף רב ברכישת ספר תורה- לא סלחה.

 

נסחפתי קצת בסיפור של אבא. בסה"כ רציתי לומר שלמרות שהיה איש קשה, לא חכם, ופרימיטיבי, מרגלית אחת מפיו בכל זאת אימצתי. מרגלית גולמית. שמעתי אותו אומר לא פעם, שימו לב: "הגבר הוא עבד של הבטן ו …הזין שלו".

אוכל וסקס. זה מה שעומד, מאחורי המשיכה האינסופית של גברים לנשים. ובמילים פשוטות (וסליחה מאלה שהאוזן שלהם לא קיבלה זריקת חיסון), אישה שיודעת לבשל, ואוהבת להזדיין- יותר קל לה, לסנג'ר אותו. נכון, צריך גם שכל.

רבים הם סוגי האוכל המוצעים ללקוחות. אני בחרתי למכור אוכל תימני-מזרחי. ואלה שרצו לפנק את קיבתם בסוג הזה של האוכל, הגיעו אלי.

ואלה שרצו להציע לזין שלהם – שהרי גם לו יש דרישות – רגע של הומור, כנ"ל.

היו "שקנו", והיו שעיקמו את האף.

אלה ואלה, יחצנו אותי.

4 תגובות לפוסט "הגבר הוא עבד…"

  • אושרה:

    הורים מכים וילדים מוכים חוויה מאוד קשה לקורא אבל מאוד חשובה להעלאת מודעות.
    גם אני הייתי ילדה שחשה את מגע החגורה על גופה, אין זה קל לקרוא ומעורר צער על ילדים שעדיין חווים זאת.
    כל שנותר לנו כמבוגרים כיום עם חוויות צרובות אלו הוא לשחרר את הכאב והכעס, אחרת יוותר בנו ובגופנו וימשיך לצלק את נשמתנו..
    שולחת לך המון אור ואהבה. אושרה.

  • יפעת:

    החוכמה של ילדים במקרים כאלו היא לרצות את האב, לכבד, לדבר בנימוס, להשכיל..לא אוסיף פה.

  • רונן:

    לא נראה לי שעזר לך
    כנראה המנון היה נמוך מידי

  • Mitsuomi:

    Begun, the great intreent education has.

כתיבת תגובה

*