תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אפריל 2010
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

אברי גלעד מבקש…

אברי גלעד מבקש…

מתוך הספר: אויב ושמו הצלחה

"הופרדו בלידתם", זה היה הכיתוב שהופיע מעל שתי תמונות צמודות שפורסמו בעיתון "חדשות" (18.10.89). מתחת התמונה הימנית היה כתוב: "נרי אבנרי, נסיך החומוס", ומתחת התמונה השנייה היה כתוב: "אברי גלעד כוכב תקשורת". מי שהעמיק בהתבוננות, מצא שיש דמיון בין שנינו. לפחות כך קיווה עורך העיתון.

כותבת העיתונאית תמר אבידר, בכתבה שעשתה עלי. ואני מצטט: "נרי, טייקון הג'חנון, נסיך הלילה של העיר בלי הפסקה, מזכיר מאוד במראה את אברי גלעד. האחד, יצירתי בהצחקות שלו, השני, יצרן של אמרות שפר, גימיקים עסקיים, וסטיקרים" (מעריב 14.12.90).

 אבל לא הדמיון בינינו, היה הסיבה שאהבתי את אברי. גם הוא, כמו רבים מהסלבריטאים,  נהג לפקוד את נרגילה לעיתים מזומנות. לעיתים ביחד עם עינב גלילי ולעיתים עם ידידו כאח לו, דודו חזן.

 אהבתי אותו, מפני שלמרות הפרסום, הייתה תחושה שהוא, בשונה מידוענים אחרים, לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא וארז טל צילמו בנרגילה פרק מתוכנית הבידור הדלוחה, "העולם-הערב", שבחלוף  הזמן זכתה לתואר- אל תצחקו-  "התוכנית המיתולוגית". היה קשה ל"השתלט" עליו. הקושי שלו להרצין בין "אקשן", לקאט", ולהיפך, היה חינני ושובה לב. לא הסתרתי את חיבתי אליו. עד היום.

 וכשיום אחד הוא ביקשני לסדר עבודה לידידו הקרוב דודו חזן, נעתרתי עקרונית, רק לא ידעתי במה להעסיקו. לבשל לא ידע, למלצר כנ"ל, ואם ידע, לא היה עושה זאת, יען כי מומחיותו הייתה ש-י-פ-ו-צ-י-ם!

 הם באו ביחד למסעדה לאכול בתדירות גבוהה. לפי שפת הגוף, היה מאוד קל לזהות שיש ביניהם חברות מאוד הדוקה. בנוכחותם, ראיתי סוג של תזכורת מרומזת , שדודו חזן רוצה עבודה. מצאתי! חשבתי לעצמי. המראה של הבונקר לא משהו, וכסף ברוך השם יש. אחרי שסיימו לאכול עשיתי לדודו סימן, והוא התקרב.

"המשרד שלי בבונקר", אמרתי לו, "והייתי רוצה שתשפץ אותו".

"או קיי נרי", אמר, "עכשיו אני עם אברי. אגיע יותר מאוחר לראות, ואחרי זה נדבר". כעבור ארבע שעות צלצל: נרי אתה שם?, אני מתכוון להגיע".

"אני מחכה לך", אמרתי לו, "בוא"!

 כשהיגיע, ישבתי עם שייקה לוי וחברים. לא היה לי ממש חשק לקום, קראתי ליד ימיני אבו-ראמי, נתתי לו מפתח ואמרתי לו : "תלווה אותו לבונקר, שיראה, תן לו להסתובב איפה שהוא רוצה, אחרי זה תחזרו".

 ולדודו חזן אמרתי: "תעשה סיבוב, תתרשם, ואחרי זה נדבר". הלכו, ואני התפניתי לעוד מפגש רעים עם שייקה והחברים.

אחרי חצי שעה, כשאני בשיא הכיף, חזרו אבו-חסן ודודו חזן.

באי חשק בולט, קמתי, הזמנתי קפה לשנינו, והתיישבנו לדבר.

"שמע נרי, אם לא תגביל אותי, אני עושה לך מהבונקר מקום ש-חבל לך על הזמן".

 הוא עורר את חשדי: "מז'תומרת, לא תגביל אותי"? שאלתי.

"אני לא מדבר על כסף", אמר, "תשלם לי כמה שתרצה. אני מתכוון ל- תן לי לעשות מה שבא לי. לא תצטער".

נישמע יותר משכנע. "או קיי", אמרתי, "מתי אתה מתחיל"?

מחר בבוקר אני מגיע, תצמיד לי מישהו שיקנה איתי את החומרים , ואני מיד מתחיל". לחצנו ידיים. אני מניח, שאם לא היה המומלץ של אברי, הייתי יותר חשדן.

 למחרת הגיע בשמונה.  אבו-ראמי צלצל להודיע ש-"דודו חזן כאן".

"תגיד לו שאני בדרך", הוריתי, "בינתיים תכין לו ארוחת בוקר כיד המלך". אהבתי את הקטע של להיות לארג'. סוג של שוויץ.

הגעתי לפני שסיים. את הקפה הראשון, שתיתי איתו. אחרי שסיימנו, הצמדתי אליו את אחי שאול, חתמתי על כמה צ'קים, ואמרתי לו : "סע איתו, כל החומרים שהוא מבקש להזמין, תזמין. הנה צ'קים".

חזרו בצהריים. הייתי במטבח. "נרי, יש לי בקשה. אל תגיע לבונקר, לפני שאני מסיים". חייכתי: "מה אתה זומם"?

"תן לי להפתיע אותך", אמר בחיוך. "או קיי", אמרתי, והוא יצא לעבוד.

אחרי עשרה ימים, הוא מגיע למסעדה, מחייך מאוזן לאוזן: "נרי סיימתי. בוא תראה"!

הלכתי איתו, כשאני מת מסקרנות. כשהגענו, ועוד לפני שפתח את דלת הפלדה, הלב שלי החסיר פעימה. הוא צבע את דלת הכניסה ב…סגול!!

 לזה לא הייתי מוכן. כשנכנסתי, הייתי בשוק. מעבר כניסה שצבוע בצבעים פסיכאדלים, פינת עבודה, עם כול הפינוקים, כולל שולחן עבודה ענק, עם תאורה, מגירות ומדפים חדשים. חדר שינה, בלי קיר מפריד, הכולל מיטה זוגית עם מצעים חדשים, ממול, מזנון שחור שעליו מונחת מערכת סטריאו, טלביזיה, וידאו, וטלביזיה במעגל סגור, מה שאפשר לי לראות את הרחוב, ומי ניכנס אלי. בצד המזנון, מקרר לשירות אישי, שיותר מאוחר מלאתי אותו בדליקטסים, פינה להכנת קפה, ומשקאות חמים אחרים. פתחתי עוד דלת, ולתדהמתי ראיתי, חדר אמבטיה מצופה קרמיקה אדומה (הייתי באותה שנה אחד הספונסרים של הפועל ת"א- כדורגל), ג'אקוזי, שהיה באותם ימים, סמל לסטאטוס, וכוננית עליה מונחים, טלביזיה נוספת ומכשיר וידאו. על הקירות הוא תלה כמה תמונות שאהבתי, שלא היה להם מקום ממסעדה. וכמובן מזגן שהיה עוד קודם. אחרי שנשימתי חזרה לקצב הרגיל, חיבקתי אותו בחוזקה, תוך שאני אומר לו, "מקום אידיאלי לזיונים. למי יהיה עכשיו חשק לצאת מפה לעבודה"? אחרי שהתפעלתי, שחרר אנחת רווחה.

מרגע שאמר, כמה מגיע לו, לא התעכבנו דקה.  

"הוא לא שיפוצניק", אמרתי לאברי שהתעניין לתחושותיי, "הוא אומן".

 כמה שנים אחרי זה, אין בישראל מי שלא מכיר את פניו של דודו חזן.  אברי לקח אותו איתו לתוכנית הטלביזיה "קטן עלינו", שבה חזינו ביכולותיו המופלאות ובידי הזהב שלו.

אחרי זה, היה מי שהחליט ב"הום-סנטר", שאין מתאים מדודו חזן לשמש "דוגמן הבית".

בפרפראזה לסיסמא "גם יפה וגם אופה", אני יכול לומר על דודו חזן, "גם איש זהב, וגם ידי זהב".

מבחינתי, אני גיליתי אותו לפני עם ישראל. קדם לי, אברי גלעד.

 

כתיבת תגובה

*