תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אפריל 2010
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

במותם, ציוו עלינו לעשות חיים

במותם, ציוו עלינו לעשות חיים

מישנה: "בפני מי אני צריך להתנצל", שאל רודף הבצע יעקב פרי.  אני מציע לו שילך לאחד מבתי העלמין הצבאיים, לבד, בשעה הכי "מתה". וככה כשהוא מוקף מצבות, יגזור על עצמו שעה אחת של הרהורים. התשובה על השאלה המחוצפת שלו, תכה בו…

 

 יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום אחר. עצוב. זה יום של שאלות נוקבות, חיבוטי נפש, סולידאריות ויהדות. זה יום שגורם לנו תודעתית לצופף שורות. זה יום שאנחנו מבינים בבהירות, שיש קשר הדוק בין עבודה, נתינה, התנדבות ותרומה, לבין עוצמתנו- שהרי אי אפשר לייצר עוצמה, יש מאין. זה יום שבו אנחנו מרכינים את ראשנו מול הכאב והצער של המשפחות השכולות. זה יום שאנחנו רוצים להביט מקרוב בעיניהם של המשתמטים.

 יעקוב פריביום הזיכרון לחללי צה"ל, גם העצב אחר. זה יום שאנחנו ניגשים למדף הערכים שלנו, ועושים סדר ובעיקר ניקיון. זה יום שבו אנחנו מקבלים פרופורציות על החיים. זה יום של הפוגה ממחלוקת. זה יום שאנחנו רוצים את ישראל יותר מוסרית. זה יום שבו אנחנו מלבישים כמה מהקלישאות השחוקות שלנו בחליפה מהודרת כחול-לבן. זה יום שאנחנו מסתכלים אחורה בגאווה וקדימה בתקווה. זה יום שאנחנו חשים שהעצב מזכך.

 ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשברקע שירים נוגים, חזרתי לקרוא עוד פעם כמה כתבות על השכר הגבוה של חלק מבכירי המשק. תחושת הזעם על רדיפת הבצע, מכה ביום הזיכרון בעוצמות אחרות. עלות שכר של מיליון שח לחודש, זוהי שחיתות מוסרית. היום כבר לא מדברים על זה. מבחינתם של רודפי הבצע, נביחת הכלבים התפוגגה. כצפוי…

 22,682 חללים. זה המחיר (לא סופי) שישראל שילמה כדי להגיע למה שהגיעה, על הטוב והרע שבה. עולם ומלואו כפול 22,682. מחיר גבוה, עצוב ומחייב. כדי שהמחיר הזה יהיה שווה, ישראל חייבת להיות מוסרית וסולידארית. עלות שכר חודשי של מאות אלפי שח לחודש עושה את ישראל לבלתי מוסרית.

 מבין שלל כתבות ומאמרים בנושא הזה, בחרתי להגיב לעלות שכרו של מי שעשה קריירה ביטחונית, ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. לא משום שהוא שיאן השכר הגבוה (הוא לא), גם לא משום שהוא מקבל שכר משתי חברות, ואפילו לא משום שאחת מהן הפסידה בשנים בשנתיים האחרונות עשרות מיליוני שקלים. הוא לא הראשון ולא היחיד שתאוות הבצע התיכה את חוטי המוסר שלו. בחרתי להגיב, משום החוצפה שלו.

 "תגידו לי", מתריס פרי, "בפני מי אני צריך להתנצל" (ידיעות-אחרונות / 13.4.10).

ולפני שאני משיב לשאלה של האיש החצוף הזה, הערה חבוטה: מדינת ישראל איננה מדינה ככל המדינות. מר פרי יודע את זה. היא היחידה בעולם הנתונה לסכנה קיומית. אזרחי מדינה ששולחת את צעיריה לאש, חייבים להפיץ עוינות כלפי בכירים רודפי בצע.

 הוא שאל בפני מי הוא צריך להתנצל? אני מציע לו שילך לאחד מבתי העלמין הצבאיים, לבד, בשעה הכי "מתה". וככה כשהוא מוקף מצבות, יגזור על עצמו שעה של הרהורים. התשובה על השאלה המחוצפת שלו, תכה בו. במנעד החברתי, שכר של מאות אלפי שקלים, הוא הקצה השני של השכול. סיכון חיים של צעירים בני 20 כדי שחסרי בושה יעשו מיליונים מהקופה הציבורית, זאת שחיתות. העובדה שמיוחמי הכסף נשואי פנים מעצימה את הזעם.

"מגש הכסף" של יעקב פרי, זה לא אותו "מגש כסף" עליו כתב אלתרמן. הנופלים ב"מגש הכסף" של אלתרמן, אינם אלא מלצרים צעירים, שבטרם נפלו, הגישו ליעקב פרי וחבריו, על "מגש כסף" ערימת מזומנים. ואלה ישיחו בינם לבין עצמם "במותם, ציוו עלינו לעשות חיים"… איכסה… 

כתיבת תגובה

*