הווידוי שלא תשמעו משונא מתנחלים
מישנה: שמעתי אותם אומרים, שאני לא בסדר בראש. לא מזיז לי. אני אוהב את השנאה שלי. היא נותנת לי תחושת עוצמה. זר לא יבין זאת, אבל מי שהשנאה מבעבעת בתוכו, מכיר את התחושה: האגו עושה רפטינג במים גועשים…
…
אף פעם לא נברתי למקור השנאה שלי את המתנחלים. במבט שטחי, אני רואה בהם יריבים פוליטיים. למדתי, ששנאת היריב הפוליטי, מטעינה את השונא באנרגיות עודפות. כמו כן למדתי, שהשנאה ליריב הפוליטי, איננה חדשה. אני נהנה להתרפק על הריגוש שהציף אותי בילדותי, כשקראתי בצמא את הסיפורים המסעירים על הסזון ואלטלנה.
אני שונא אותם! אני אוהב להגיד לעצמי מדי פעם ש- "אני שונא אותם"! כשאני רואה אותם בטלביזיה, הגבות שלי מתקרבות זה לזו והלסתות שלי מתהדקות. אני אוהב את השנאה הזאת. אני גאה בה, ודואג לטפח ולהשקות אותה בתדירות גבוהה. היא חייבת להיות ירוקה ורעננה, עם שורשים עמוקים.
מעולם לא חוויתי הנאה גדולה יותר מהתמונות של עקירתם מגוש קטיף וצפון השומרון. כשנעקרו, בכו. גם אנחנו בכינו, אלא שהדמעות שלהם היו מלוחות, ושלנו מתוקות. פעם ראשונה שהבנתי מה זה סוטול מזוקק. האדרנלין שהגוף שלי שחרר מול התמונות, היה חזק יותר ממה שהגוף משחרר כשהמצנח לא נפתח בצניחה. המחיר שהמדינה שילמה – הפיכת עזה לחמסטאן!- שווה את העקירה.
כשוך תענוג העקירה, הבנתי שהקביעה לפיה המתנחלים מהווים מחסום בפני השלום, אינה נכונה. ההיגיון אומר שכשהאסימון יורד, משהו בתפיסת העולם משתנה. לא אצלי, לא אצלנו. אמשיך להפיץ את הכזב לפיו המתנחלים, הם שמונעים את השלום. נידמה לי שזה מציג אותי כפחות אידיוט מחשיפת שנאתי.
יכול להיות שאני מקנא בהם. אני רואה את חדוות הנטיעה שלהם וליבי נחמץ. החיים של רבים מהם טעוני משמעות. להט הבנייה שלהם מעורר זעם והשתאות. על העם והארץ יביטו מנקודת מבט תנכית. הם מסתכלים שלושת אלפים שנה אחורה, ושלושת אלפים שנה קדימה. זאת הסיבה שהם "עושים" הרבה ילדים, ומחנכים לציונות, יהדות ואהבת ישראל.
בשונה מהם אני מאמין בקלישאה "אכול ושתה כי מחר נמות". בתפריט ההנאות שלי כתוב: אלכוהול עם חברים, בילוי עם נשים וקניות. על אלה צריך להוסיף כמובן, את ההנאה האולטימטיבית: שנאתי התהומית אליהם.
הפגנת שלום עכשיו
שמעתי אותם אומרים, שאני לא בסדר בראש. לא מזיז לי. אני אוהב את השנאה שלי. היא נותנת לי תחושת עוצמה. זר לא יבין זאת, אבל מי שהשנאה מבעבעת בתוכו, מכיר את התחושה: האגו עושה רפטינג במים גועשים. כשאני מסתכל שמאלה ועוד יותר שמאלה, אני רואה עדר יפה שהמכנה המשותף לכולם הוא שנאת מתנחלים. רבים מהם מעצבי דעת קהל. השנאה מאחדת אותנו, ומטעינה אותנו אנרגיות מטורפות.
פתאום אני מגלה, שיש בנו המון כוח להפיץ את שנאתנו בעולם הגדול. שנים אני דוחק בחבריי לא לאבד תקווה. לשמחתנו, אנחנו רואים ברכה בעמלנו. האיש שלנו באמריקה, רם עמנואל, יודע מה ללחוש באוזנו של אובמה. מאז נכנס נשיא שחור לבית הלבן, האופק שלנו ורוד, ושל הכתומים, אדום.
אני מתפלל לתרחיש שבו אובמה מציב לנתניהו תנאי: טיפול באיראן תמורת עקירת מתנחלים. אם זה יקרה, אני נשבע לתלות פוסטר ענק של אחמדינג'אד אצלי בחדר. אלמלא העקשנות שלו, אומץ ליבו ועוז רוחו, לא היינו מגיעים עד הלום.
מזהירים אותנו משנאת חינם. כשאני שומע את האזהרות האלה, ברור לי ששנאתי צודקת. האזכור של חורבן הבית בגין שנאת החינם, לא ממש מרתיע אותי. להיפך. חורבן בית שלישי יביא אותי לפסגת הסוטול, שרק אדם אחד הגיע אליה עד כה- נירון קיסר.
היה שווה לחכות…
