תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
מרץ 2010
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

השמאל והתקשורת בשירות האויב

השמאל והתקשורת בשירות האויב

מישנה: השמאל והתקשורת לא השתנו. אבו מאזן יודע את זה, ולכן הוא דורש מנתניהו את מה שלא דרש משרון, אולמרט ולבני: להפסיק את הבניה בירושלים. הדרישה הזאת מציבה בפני התקשורת, דילמה קלה…

כל שמאלני יגיד לכם: כלל ראשון בדמוקרטיה הוא, שהשלטון נבחר ע"י האזרחים, ואמור לבצע את האידיאולוגיה, בשמה ביקש את אמון המצביעים. יש מקום אחד בלבד, שבו הדמוקרטיה פולטת את רצון העם- הקלפי. על פי כללי המשחק, זכותו (וחובתו) של השלטון לבצע את האידיאולוגיה עליה נבחר. מי שכופר בזה- איננו דמוקרט.

 אלא שהכלל הזה, איננו עקרוני. הוא נכון בתנאי ש- הרוב שמאלני. אם הרוב ימני, יש לשמאל הצעת פשרה: הסכמה לסבול שלטון ימין, בתנאי שיבצע את האידיאולוגיה של השמאל. זה המאכסימום שהשמאל מוכן ללכת לקראת הדמוקרטיה.

 בזכות שליטתו בתקשורת, מנסה השמאל לכפות על נתניהו את האידיאולוגיה שלו. זה הצליח עם שרון, ואין שום סיבה שזה לא יצליח עם נתניהו. הצליח הכוונה- נכשל עם שרון!! מאמץ הכפייה הזה נעשה באמצעות לחץ תקשורתי גורף. זה מתחיל מעידוד אבו-מאזן לסרב לכל הצעה,  ומגיע עד כדי לחץ על ידידים מעבר לים.

 אם העם לא רוצה לראות את ישראל מתקפלת, אנחנו השמאלנים נרמוז לחוסיין אובמה  לקפל אותה. זה שהאזרחים רוצים לראות בנייה יהודית בירושלים השלמה, לא מעניין אף אחד, שהרי האספסוף הימני, מעולם לא היה לגיטימי. ואם הוא לא- על אחת כמה וכמה נבחריו. זה לא חדש, ולא מהיום.

 אבו מאזן יודע, את מה שערפאת ידע: במקרה של עימות עם הפלסטינים, "הדנקנרים" (התקשורת) יאשימו את נתניהו.  אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני משוכנע בזה, כמו שראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט היה משוכנע בקדנציה הראשונה של ביבי (פופוליטיקה / 24.3.97).

 בספרו "הדרך לאוסלו", כתב אבו- מאזן על הימים בהם יצחק שמיר היה בשלטון, ובין הישראלים לפלסטינים היו שיחות במדריד. יו"ר העבודה דאז יצחק רבין, מתוך כוונה לטרפד הסכם, ולעזור בהפלת הליכוד, שלח את נאמנו אפרים סנה למפגשים חשאיים עם נציג אש"ף סעיד כנעאן. לאחר פרסום הספר שהיה מגובה במסמכים ופרוטוקולים, יצאה הכחשה משני הצדדים. אלא שהעיתונאי, צבי בראל (הארץ) אישר את המפגשים (אולפן שישי / 7.1.95), ולא רק הוא…

 עוד חיזוק למה שהיה כתוב בספרו של אבו-מאזן, שמענו מפיו של אדריכל הפל-קל המדיני, רון פונדק: "רבין שלח שליחים לאש"ף עוד לפני שאני חלמתי לדבר עם אש"ף. רבין הבין שאין אופציה אחרת אלא אש"ף. עוד במידה רבה לפני שהוא תפס את הגה השלטון, ובמידה רבה אנחנו באופן פרדוקסאלי שחששנו לבוא עם הרעיון של אש"ף לרבין, לא ידענו שאנחנו כבר מגיעים לארץ חרושה וזרועה, שכבר בעצם החלה להניב פרי" (ערוץ 1 / בין המהפכים מאי 2001).

 (ולפני שאני ממשיך הערה חשובה: החוק המתיר מפגשים עם אש"ף, עבר בכנסת בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר 1993. עד אז, ישראלים שנפגשו עם אנשי אש"ף, עברו על החוק. עייזר ויצמן סולק מהממשלה בגין מפגשים כאלה, ואייבי נתן הושלך בכלא.)

 אם מחברים את מה שכתוב בספרו של אבו-מאזן, למה שאמר רון פונדק, ברור כשמש שהפגישות בין אנשי העבודה לאנשי אש"ף, היו עבירה על החוק….

 השמאל והתקשורת לא השתנו. אבו מאזן יודע את זה, ולכן הוא דורש מנתניהו את מה שלא דרש משרון, אולמרט ולבני: להפסיק את הבנייה בירושלים. הדרישה הזאת מציבה בפני התקשורת, דילמה קלה: ככלבי שמירה של הדמוקרטיה, חובתם לדרוש מהשלטון (כל שלטון) לממש את רצון הבוחר. מאידך- עידוד, חיזוק ותמיכה בדרישת אבו-מאזן עשויה ליצור דינאמיקה של משבר שסופו מי ישורנו. ומי יהיה אשם במשבר?

רק נתניהו… זה מה שעושה את הדילמה לתיקווה…

כתיבת תגובה

*