תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
פברואר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  

מאמר תשובה לאיתן הבר

מאמר תשובה לאיתן הבר

מישנה: הערה מרגיעה לאיתן הבר: תנוח דעתך. בישראל, אין שום חשיבות לפתקי הקלפי. להזכירך, זה הניירות של מינה צמח, שעקרו 8000 יהודים מבייתם, למרות שהכתומים ניצחו בקלפי. פעמיים…

זה מתחיל ככה: אנחנו לא רוצים את החוק לפיו אזרחי ישראל השוהים בחו"ל יצביעו לכנסת. אם החוק הזה יעבור, המחנה שלנו ייפגע אלקטוראלית (מה שאני לא בטוח), והיריבים שלנו יגדילו את כוחם. אחרי שהבנו את זה, עכשיו צריך לשכנע את הציבור, שההתנגדות שלנו עקרונית, ואין לה שום קשר לאינטרס פוליטי או מפלגתי. זה קשה, בעיקר משום המוניטין הרב שצברנו כשקרנים, והחוק המוצע- ישנו בדמוקרטיות נאורות.

 ברור שהרייטינג של "התנגדות עקרונית", יותר גבוה מ"התנגדות סלקטיבית", מפני שהיא  נתפסת כערכית, והסלקטיבית נתפסת כאינטרסנטית. אם כך- איך נשכנע את האזרחים שההתנגדות האינטרסנטית שלנו, אינה אלא התנגדות עקרונית? העיתונאי איתן הבר מצא את הנוסחה: שבועה…

 תחת הכותרת "נילחם עד טיפת דמכם האחרונה" כותב הבר: "אני נשבע בכל היקר לי שאותה דעה, ובאותה מידת חריפות  הייתי מביע גם אילו הועלתה ההצעה ע"י כל אידיוט ממפלגת העבודה או כל פעיל שמאל אחר" (ידיעות-אחרונות / 10.2.10). כמעט שהאמנו לו עד שקראנו את הנימוקים. מתברר שאף אחד מהם לא עקרוני. האחד לא רלוונטי, האחרים סלקטיביים.

המאמר מתחיל מסיפור על בן משפחה שירד מהארץ לארה"ב לפני 51 שנה. והוא תוהה: "בן משפחתי זה, וכמוהו רבבות אחרים, עומדים ברגע זה לנגד עיניי, כאשר אני מהרהר בהצעה האווילית שחזרה ועלתה באחרונה לאפשר לישראלים בחו"ל להשתתף בבחירות לכנסת". סוף ציטוט.

 לא רלוונטי. מר הבר יודע שההצעה עליה מדובר, מתייחסת לישראלים שיצאו לחו"ל לפני שש שנים או פחות, ובמהלך אותן שש שנים ביקרו בישראל. הדוגמא שהביא תכליתה, העצמת האבסורד בהצעה. התייחסות לעניין השש שנים הייתה אונסת אותו לבטל את הטיעון השחוק הזה.

בפסקה אחרת הוא מעלה על נס את "הסולידאריות החברתית", שהיא הגדרה בולשביקית למה שהיהודים מגדירים "כל ישראל ערבים זה לזה", והוא שואל: "כמה מהפטריוטים האלה שמוכנים עכשיו להצביע, הגיעו ארצה להילחם"? 

 סולידאריות חברתית? המחנה המתנגד להצעת החוק, מחנך לאינדיווידואליזם. ת"א מפיצה את בשורת האסקפיזם. כל צרכן תקשורת בישראל שמע עשרות פעמים את הטענה אותה השמיעו תושבי שדרות לפיה: אילו עשירית מטילי הקסאם שנחתו על ראשינו, היו נוחתים בת"א, צה"ל לא היה מחכה 8 שנים… אבל זה שדרות…

 ולגבי הנכונות להילחם… גם ההערה הזאת לא מזנקת מעמדה עקרונית. לא שמענו המלצה לבטל את זכות ההצבעה למשתמטים. גם לא שמענו מחאה בגין זכות ההצבעה שיש לאזרחים ערבים שעוינים את המדינה, ומייחלים למחיקתה. ראאד סלאח לא היחיד.

 בסוף המאמר הוא מסב את תשומת ליבנו לעולים מרוסיה, שנטשו אותנו עם תעודת זהות כחולה בכיסם. אלה מרתיחים את דמו,  בשל העובדה שערקו לאחר שניצלו את זכותם לסל קליטה על חשבוננו – "גניבה", הוא קורא לזה- וגם בשל חוצפתם "להילחם" על הארץ מרוסיה או קנדה, "עד טיפת דמנו האחרונה".

 אין ספק שגניבה היא מעשה פסול. כל גניבה. אלא שבמקרה של איתן הבר, הוכח שגניבה המשרתת את האינטרס של המחנה הנכון, זוכה לחותמת "כשר". אלכס גולדפרב הוא גניבה של פתקי ימין. גם ההינתקות, היא תוצאה של גניבת פתקי ימין. מישהו זוכר מחאה ששוגרה אלינו מהמקלדת של הבר? אני לא זוכר…

ולסיום הערה מרגיעה לאיתן הבר: תנוח דעתך. בישראל, אין שום חשיבות לפתקי הקלפי. להזכירך, זה הניירות של מינה צמח, שעקרו 8000 יהודים מבייתם, למרות שהכתומים ניצחו בקלפי. פעמיים…

כתיבת תגובה

*