נועם סולברג, קבל חיזוק
מישנה: ומה יגידו המלעיזים על הפרופסור אסא כשר? הוא לא בברנז'ה, לא מתנחל ואפילו לא חובש כיפה. דעתו על התחקיר שעשתה אילנה דיין, אותה הביע לפני שנים, לא שונה בהרבה מפסה"ד.
הלכתי לארכיון, וזה מה שמצאתי…
…
משפט שבו אחד הצדדים ידוען, מתנהל בשתי זירות: באולם ביהמ"ש ובתקשורת. ואם יעז ביהמ"ש לפסוק נגד מי שהתקשורת חפצה ביקרו, במקרה כזה, השופט/ת הופך ל"נאשם", והמשפט ממשיך בתקשורת. זה בדיוק מה שקרה לכבוד השופט המחוזי, נועם סולברג. פסיקתו נגד אילנה דיין, הריצה אל העמדות את החברים מהעדר. מי למקלדת, מי למיקרופון, ומי אל מול המצלמות…
תחת הכותרת "חופש העיתונות בסכנה" (גלובס / 10.12.09) כתב הפרשן המשפטי יובל יועז: "התערבותו של ביהמ"ש בצורת העריכה של הכתבה, התעקשותו לבחון בעצמו את כל חומרי הגלם, לעבור על כל שוט ולקבוע אם שילובו או אי שילובו בכתבה היא בבחינת חדירה של המערכת השיפוטית הרחק מעבר לתחום יכולתה ומומחיותה".
לעומתו העדיף רביב דרוקר לשתף אותנו בתחושותיו, כפי שכתב בבלוג שלו: "פסה"ד של השופט סולברג העביר לי צמרמורת בכל הגוף"… והוא מזהיר: "אם בתחקיר כל כך חשוב של עובדה הם מקבלים ככה על הראש, אז זה אור אדום לכולנו". עמוס הראל, פסק מהטריבונה: "נוק-אאוט לתקשורת" (הארץ / 9.12.09). קביעה דומה הייתה למנכ"ל התנועה לחופש המידע, רועי פלד: פסיקת סולברג מהווה "מכה אנושה לחופש המידע" (הארץ / 13.12.09). יומיים קודם, בדה-מרקר, כתב עידו באום: "הקביעות של סולברג מאיימות לשתק את העיתונות החוקרת" (דה- מרקר / 11.12.09). מסתבר שחרדה היא מחלה מידבקת. רון בן-ישי סבור ש- "השופט סולברג, אינו יודע מהי עיתונות", ו-"הרשעת אילנה דיין היא תקדים מסוכן" (ynet / 9.12.09).
הנושא הנדון הוא אתיקה עיתונאית. הטענה נגד אילנה דיין היא, שבמניפולציה היא יצרה רושם אצל הצופה הסביר (יש דבר כזה), שסרן ר' פושע. כל העושים במלאכה יודעים או צריכים לדעת, שהמניפולציה היא האחות התאומה והערמומית של השקר. כך שהטענה "אמת דיברתי" לא תופסת כאן.
יובל יועז עשה עוד צעד כשרמז שפסיקתו של סולברג הייתה בכלל אידיאולוגית: "קשה להשתחרר מהרושם", כתב יועז, "שבהקשר הזה, משפט אילנה דיין שהתגלגל לידיו נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית התל-אביבית". ואם לא הבנתם אז, כבודו הינו "מתנחל, חובש כיפה", שמצא הזדמנות לסגור חשבון עם נציגת הברנז'ה התל-אביבית. לרובם יש המלצה: ערעור. שם במעוז של דורית בייניש, הנשיאה תעשה צדק עם חברתה הטובה אילנה… זה אותו צדק שעשה תיאודור אור עם אלי הורביץ'.
כנראה שבכל עדר, יש כבשה אחת שחורה. העיתונאי מתי גולן לא מתנחל ולא חובש כיפה, ובכל זאת יש לו דעה הפוכה. אחרי שקרא את פסה"ד שבו נכתב על דיין "רשלנית, חלולה, מניפולטיבית ולא אמינה" , התגבשה אצלו מסקנה נחרצת: "אסור לאפשר לאילנה דיין להמשיך" (גלובס / 9.12.09). מלעיזים יסבירו, שגם בברנז'ה יש קליקות ואינטרסים, וגולן מצא הזדמנות לנגח קולגה. מה יגידו המלעיזים על הפרופסור אסא כשר?
הוא לא בברנז'ה, לא מתנחל ואפילו לא חובש כיפה. על זה תוסיפו את הדעה הרווחת לפיה פרופ' כשר נחשב בעיני רבים למר אתיקה. בהיותו נשיא מועצת העיתונות לשעבר, הוא מכיר מקרוב את דרך עבודת העיתונאים. דעתו על התחקיר שעשתה אילנה דיין, אותה הביע לפני שנים, לא שונה בהרבה מפסה"ד.
הלכתי לארכיון, וזה מה שמצאתי: " התחקיר על סרן ר', בושל בצורה חסרת אחריות, בצורה שהיא לא אתית בעליל" (תיק תקשורת / 25.5.06), קבע בנחרצות מר אתיקה. ומה הייתה תגובת מערכת "עובדה" כפי שהקריא אותה חיים זיסוביץ?: "די להסתכל בכתבה על סרן ר' כדי להבין שהדברים של הפרופסור אינם ראויים לתגובה"…
רמז למה שמניע את אילנה דיין בעבודתה קיבלנו ממנה. בכנס ראש-פינה לעיתונות היא מצוטטת כמי שאומרת: "לא פשוט לעורר תגובה רגשית אצל הצופה" (וואלה / 11.12.09). ובתרגום חופשי: שם המשחק הוא ריגוש, וריגוש פירושו רייטינג, שפירושו כסף. מסתבר שמאמץ יתר לעורר ריגוש, עלול לעלות בהרבה כסף…
