תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
נובמבר 2009
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

כלב שמירה עם מוסר רזרבי

כלב שמירה עם מוסר רזרבי

 

אני לא בטוח שיואל מרקוס זוכר, אבל אין לי ספק שמני מזוז לא שכח: לפני ההינתקות, מרקוס חשב שאסור להעמיד לדין את הרודן המושחת אריאל שרון, עכשיו הוא מביע תמיהה על הסלחנות שהפגין מזוז בגין אותה פרשה.

קבלו ציטוט:  "בעוד עשרה שבועות יסיים מני מזוז את כהונתו. הוא התחיל אותה בסלחנות תמוהה בפרשת האי-היווני"… (יואל מרקוס / הארץ / 20.11.09). "סלחנות תמוהה", הוא כתב.

חמש שנים קודם, מאותה מקלדת: "דין ראש ממשלה אינו כדין בוזגלו. בוודאי לא בעיתוי הזה…הנזק שיגרם לתהליך ההינתקות עם ראש ממשלה מתפטר הוא כה גדול, שאם מזוז אינו בטוח במאתיים אחוז בהרשעה, עדיף שלא יגיש כתב אישום" (הארץ / 9.4.04).

פרשנות שלי: בציטוט הראשון, מרקוס מביע תמיהה בגין סלחנות יתר שהפגין מזוז בהחלקת המושחת אריאל שרון מכתב-אישום. התמיהה הזאת אם לא הבנתם, מוכיחה ששחיתות גורמת לכלב השמירה יואל מרקוס אי נוחות (במאמר אחר דיווח שהשחיתות גורמת לו להקיא). בציטוט השני מרקוס מכייל מסר אזהרה למזוז לבל יהין לחתום על (טיוטת) אותו כתב אישום (שוחד) שעליו הייתה חתומה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, יען כי התפטרות ראש הממשלה עלולה לסכל את ההינתקות.

חודשיים לפני ההינתקות, בגבור הקולות לסילוק שרון, כתב מרקוס את מאמרו הבלתי נשכח: "השחיתות יכולה לחכות" (17.6.05). היה לו הסבר: "רוב הציבור עוד לא הפנים את משמעותה ההיסטורית של יוזמת שרון… פעם בכמה זמן יש מהלכים היסטוריים שהם בנפשנו. שהמדינה חייבת להתמקד רק בהם, ולא לסטות לנושאים אחרים, חשובים ככל שיהיו… ההינתקות היא אירוע מעצב כזה, הדורש התמקדות בלעדית בו. המלחמה בשחיתות חשובה, אך היא יכולה לחכות. קודם נצא מעזה".

ולפני שאני ממשיך, קבלו את דעתו של מרקוס על ההינתקות שהיה לו חלק בשיווקה. שימו לב: "ההתנקות החד-צדדית של אריאל שרון נתגלתה כמשגה משמעותי. היא נתנה רוח גבית לטרור, הגדילה את ההשפעה האיראנית בעזה, גרמה לאנרכיה ברחוב הפלשתיני, והרחיקה כל סיכוי להסדר" (הארץ / 29.5.07).

מרקוס רצה את הגירוש. מאוד רצה. הוא ידע שכתב אישום יאלץ את שרון ללכת הביתה, וכל מי שיחליף אותו לא יממש אותו. לא רק בגלל שמדובר תוכנית אבסורדית, אלא בעיקר משום שלמחליף (לא חשוב מי), לא יהיה את האומץ לרמוס כל מחסום דמוקרטי- והיו הרבה- בדרך למימושה. לכן הוא כתב: "אם מזוז לא בטוח במאתיים אחוז בהרשעה, עדיף שלא יגיש כתב אישום".

מאה אחוז סיכויי הרשעה, לא סיפקו את כלב השמירה מרקוס. גם לא מאה חמישים. אפילו לא מאה תשעים- רק מאתיים אחוז. הוא גם לא התבייש לקשור בין הרף הבלתי אפשרי להרשעה, לבין אידיאולוגיה מדינית.

אמרנו סלידה סלקטיבית משחיתות. שימו לב מה כתב בגין השמועות על שובו של דרעי לפוליטיקה. תחת הכותרת: "להקיא את המושחתים" הוא כתב: "יושרו של איש ציבור, צריך להיות מעל כל ספק. מספיק ודי לשחיתות"… באותו מאמר הוא הזכיר לנו את (ציטוט:) "הצורה שבה טירטר את מערכת עשיית הצדק" (הארץ / 30.6.09).

ומה אם המושחת מוכן לשמש קבלן ביצוע של האג'נדה האידיאולוגית שלו? במקרה כזה, יושרו של איש הציבור, יכול להיות מתחת לכל ספק, ומותר לו ולשני בניו לטרטר את מערכת הצדק, משל היו חוקרי המשטרה כדורי טניס. זה יואל מרקוס.

אלמלא החזיק במערכת מוסרית רזרבית, הוא לא היה צולח את המבט במראה. כיאה לכלב שמירה סכיזופרן- שחיתות מעוררת אצלו סלידה. אבל, אם המושחת יאות לשמש קבלן ביצוע לאידיאולוגיה שלו, הלוחמים בה, יידרשו להמתין, עד שייתן להם סימן להמשיך. יואל מרקוס, נחום ברנע, מוטי קרשנבאום  ואמנון אברמוביץ' הם פרצופה המכוער של התקשורת הישראלית. פני הדור כפני הכלב(ים)…

כתיבת תגובה

*