תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
נובמבר 2009
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

אני אוהב את סרבני הימין

אני אוהב את סרבני הימין

 

בסה"כ הם הניפו שני שלטים עם הכיתוב "יחידת שמשון/נחשון לא מגרשת יהודים". דקה אחרי פרסום הידיעה, ושוחרי הדמוקרטיה יצאו ממחילותיהם ופצחו במחול החרבות. כותרת אחת צרחה: "מרד בצה"ל". אני אומר "צרחה" בגלל ששמעתי את האותיות. היו שהגדירו אותם, "אויבי הדמוקרטיה", ואחרים הזהירו: "הם ימוטטו עלינו את הבית". על הקביעה האחרונה אמרו חז"ל: תיפח רוחם של מחשבי הקיצין…

תרגיעו. לא סרבנים, לא מורדים ובטח לא אויבי המדינה. בסה"כ שתי הפגנות עם שישה מפגינים נושאים שלט. לא זוכר הפגנה כל כך מינורית, שזכתה לסיקור כל כך היסטרי. לדמוקרטיה הישראלית יש אויבים אחרים, הרבה יותר "מסוכנים": הפרופסורים דניאל פרידמן ויעקב נאמן. זה מה שאמרו לנו שומריה הראשיים, האדמו"ר אהרון ברק, ושני גמדי הדור יצחק זמיר ומישאל חשין.

ולפני שאני ממשיך תהייה: מה יש בה באמירה הדרמתית: "הם ימוטטו עלינו את הבית"? הרי גם מחשבי הקיצין יודעים שאויבי הבית האמיתיים מדברים ערבית, ודווקא נגדם, המפגינים האלה יילחמו עד כלות. אז מה בכל זאת יש בקביעה – שאני לא שולל!- "הם ימוטטו עלינו את הבית?

הינה לכם התשובה: הפגנה כזאת עלולה לעודד סרבנות עתידית מימין, וזו תשמש תירוץ בפי חלק מאחינו השמאלנים לובשי המדים, שייראו בסרבנות מעשה מותר. זה יעמיק את הפירוד בעם, וירחיב את הסדקים בבית. מכאן מסקנתי חד משמעית: הסרבנות מימין ומשמאל אסורה בתכלית האיסור. גם אם יש הבדל מהותי במניעים.

הסרבן הימני מצהיר על סירובו להכות את אחיו היהודי, והסרבן השמאלני מצהיר על סירובו להכות את האויב הרוצה לרשת אותו. זה לא דומה. ויש עוד הבדל: הסרבן השמאלני מתריס כנגד הדמוקרטיה. והסרבן הימני איבד את אמונו בדמוקרטיה.

רוצה לומר: לסרבן השמאלני אין את הסבלנות הדמוקרטית להמתין עד שהמחנה שלו ינצח בבחירות. הוא רוצה לצאת מהשטחים, עכשיו! לעקור ישובים, עכשיו! תגידו לו: קודם תנצח בבחירות. לא מקובל עליו… גם אם יפסיד בהפרש ניכר בקלפי, הוא לא מוכן לשחק את המשחק…

לעומתו, הסרבן מימין נמצא במצב הפוך. ביחסים שלו עם הדמוקרטיה הישראלית, הוא נמצא בפלוס ענק. זאת היא שבגדה בו. ב-2003  הוא ניצח בבחירות בהפרש ניכר וראה איך דווקא ממשלתו שלו מבצעת את האידיאולוגיה שרצו בה המפסידים. פסיכולוגים יגדירו את הסרבנות הימנית כפוסט טראומת הגירוש. אילו אזרחי ישראל היו "ממליכים" את עמרם מצנע, לא היינו שומעים על "סרבן ימני", שהרי חובשי הכיפה חונכו על הפסוק "אחרי רבים להטות".

זה המקום לחוש הבנה ואמפטיה, כלפי המצוקה של המפגין או הסרבן הימני. טענות, כעס, והטחת אשמה, מוכיחות אטימות, שנאה ושמחה לאיד. משל למה הדבר דומה? תתארו לכם, שערביי ישראל (רוצים שוויון, לא?!?) היו משרתים בצה"ל, וחלקם היה משרת במג"ב. האם היה מאן-דהו כועס עליהם אילו היו ביניהם כאלה, שלא היו מוכנים להרוג, לבזות ולהשפיל את אחיהם הפלשתינאים? רק מי שייתן תשובה חיובית לשאלה הזו, רשאי לטעון כנגד סרבני הימין.

אילו אני הרמטכ"ל, הייתי משחרר כל חייל המבקש פטור מביצוע עקירת אחים. זה אחד הלקחים מההינתקות. היה ולא יינתן הפטור, לחובש הכיפה הימני אסור לסרב. הפילוג בעם, מסוכן יותר מעקירת אחים מבייתם. ההיסטוריה תסגור את החשבון, עם העוקר, התומכים, ואלה השמחים לאיד.

כתיבת תגובה

*