תקשורת (שר)מוטה
בדמוקרטיה בריאה התקשורת חופשית. בדיקטטורה, התקשורת מגויסת. בדמוקרטיה הישראלית, התקשורת לא מגויסת ולא חופשית- מתמסרת. נותנת את עצמה, עם כל הקונוטציה של המילה "נותנת". בקיצור, תקשורת (שר)מוטה. לכתבה המלאה...
אוקטובר 2009
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

בייתי הוא מבצרי

בייתי הוא מבצרי
Shai_dromi

שי דרומי

אחת התופעות הנפוצות במשפט היא התנגשות בין ערכים. כשמתרחשת התנגשות כזו, ביהמ"ש מניח על שתי כפות המאזניים את הערכים המתנגשים, והפסיקה מושפעת מהבדלי המשקל. מאחר ואין לערכים משקל אבסולוטי, תבונתו והשקפת עולמו של השופט/ת, היא שקובעת. יש הבדלים בין פסיקה של שופט/ת עם השקפת עולם ליבראלית, לבין פסיקה של עמיתו הדתי או השמרן. שניהם כפופים לספר החוקים, ושניהם משרתים ציבור.

יש חוק, ויש "צדק טבעי". זה לא אותו דבר. "צדק טבעי" הוא מערכת אינטואיטיבית, גולמית, ערטילאית, ראשונית, בסיסית, חשובה, שבזכותו האנושות שורדת. "החוק" הגיע אח"כ, והוא מערכת סעיפים, שחוקקו מחוקקים, וכולם מושפעים- מי יותר ומי פחות- מ"הצדק הטבעי". אפילו ילדים קטנים מתנהלים על פי ה"צדק הטבעי". כשהם מתבגרים, חלקם הופך לעבריינים, חלקם לאנשי משפט, ורובם הופכים ל"אדם הסביר".

ולמרות חשיבותו של "הצדק הטבעי", ניתן לומר שהוא "ערך מוכה". עבריינים לא מכירים בו, לא מכבדים אותו ופוגעים בו, עד כי הוא נאלץ להסתתר במקום חשוך. ביהמ"ש הינו המקום המוסכם שבו השופט/ת "מוציא את הצדק לאור". והוא עושה זאת, בהסתמך על החוק. באותם המקומות שהחוק חושש להיכנס- יש מקומות כאלה!- הצדק נותר לבדו מול הפושעים.

המאבק האינסופי בין "הטובים" ל"רעים", מתקיים במיליוני סיבובים, ורובם חייבים להסתיים בניצחון הצדק או החוק. זהו האינטרס של כולם, כולל "הרעים". כמו שהקבצן יכול לשרוד רק בסביבה של נדבנים, כך "הרעים" יכולים לשרוד, רק בסביבה של "הטובים". טריטוריה המאוכלסת רק בפושעים- תכחיד את עצמה לדעת.

החיים הם ערך עליון. רק לאלוהים מותר להפסיק אותם באבחה. לבני אדם אסור. זהו העיקרון. בצד העיקרון החשוב הזה, יש עוד עקרונות. ולעיתים הם מתנגשים. ברוב המקרים בהתנגשות הזאת, ערך החיים יוצא, כשידו על העליונה. ברוב המקרים- לא בכולם. יש יוצאים מהכלל. הנפוץ שבהם הוא- הגנה עצמית.

דומה שאין מחלוקת על העדפת העיקרון "הקם להורגך, השכם להורגו". יש עוד עקרונות שבשמם מותר להרוג, אם כי הרייטינג שלהם נמוך יותר, והם מושפעים מהשקפת עולם קשוחה או  רדודה (דוגמא: פדופיל פורץ לבית שבו נמצאת ילדה בת 7. הוא אונס אותה. בעוד הוא מתלבש, אחרי שגמר, אביה נכנס. אם הוא הורג אותו- אני בעד!! ברור לי, שיהיו שיביעו התנגדות לדעתי. המחלוקת הינה סיטואציה קבועה המתלווה לפסיקה.).

אני לא יודע לזהות את מקור השקפתי בתמיכתי במעשהו של החוואי שי דרומי. ולמרות זאת אני נימנה על אלה הסבורים, ששי דרומי עשה נכון, שהרג את העבריין הבדווי כאלד אל-אטראש שפלש לחלקת האלוהים הקטנה שלו, והתכוון לגזול ממנו את מקור פרנסתו.  יודגש: תמיכתי בהריגת הפולש מושפעת מהנסיבות הספציפיות. דהיינו, כשאין כתובת אחרת שיכולה להבטיח לו בסבירות גבוהה, הגנה על שלומו ו/או רכושו.

רוצים מדתיות? בבקשה: גנב שנכנס לפרדס מתוך כוונה לגנוב תפוזים- לא מוצדק להרוג. גנב שנכנס לדיר או לרפת לגנוב עגלים או כבשים- מותר! אחרי שניים-שלושה הרוגים ברור לי מה תהיה התוצאה: תופעת גניבת הבקר תיפסק! מפני שגם לדעתם של משפחות הגנבים, פלישה למטרת גניבת עדרים, היא מעשה חמור המצדיק הריגה.

אם תעשו סקר ובו שאלה אחת: מי אשם במותו של כאלד אל-אטראש?

  • החוואי שי דרומי.
  • העבריין כאלד אל-אטראש.
  • משטרת ישראל בגין אוזלת ידה.

אני מוכן לחתום שהחוואי שי דרומי יצא אחרון, בהפרש ניכר מהמקום הראשון והשני.

אני נשבע בהן צדק, שאילו עבריין יהודי היה פולש לביתו או לחוותו הפרטית של אדם ערבי מתוך כוונה לגנוב, והערבי היה הורג אותו- הייתי בעד. במקום שהחוק חסר אונים- הצדק מדבר. האלטרנטיבה היא הפקרות. ומי שאינו מבין זאת- מנותק מהמציאות! מסקנתי ברורה: הכתובת הייתה על הקיר. מי שאחראי לטרגדיה הזו, היא משטרת ישראל, שרק בגין אוזלת ידה, שי דרומי הרג את כאלד אל-אטראש.

אבי דיכטר, לך הביתה. כולך פקה פקה.

תגובה אחת לפוסט "בייתי הוא מבצרי"

כתיבת תגובה

*