ארכיונרי

"שתי מדינות לשני עמים, בגבולות הקו-הירוק", זה מה שאמר בכנסת לאחר מלחמת ששת הימים, הקומוניסט, מנהיג רק"ח ח"כ מאיר וילנר ז"ל. עוד כשהיה בדרכו לדוכן, ח"כים יהודים, היו יוצאים החוצה במחאה. לא יכלו לשמוע אותו. 99% מאזרחי ישראל היהודים, חשבו באותה תקופה, שרעיון כזה, ועוד מפיו של יהודי, גובל בבגידה. עד כדי כך.

ומה חשב על התוכנית הזאת, מי שהיה שר החוץ המיתולוגי בממשלת המערך, אבא אבן ?:

"גבולות אושוויץ", זאת הייתה ההגדרה שנתן מר אבן, לרעיון החזרה לגבולות יוני 67. ולצעירים בינינו צריך להדגיש שאבא אבן, היה בעל דעות שמאלניות.

"בהברקה" פוליטית בולשביקית, אנחנו שומעים ששרת החינוך יולי תמיר, מתכוונת להכניס לספרי הלימוד את מפת ישראל בגבולות הקו-הירוק. אותם גבולות, שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ". מבלי להיכנס לשאלה אם מותר או אסור לפוליטיקאי/ת  לעשות זאת, כוונתה של תמיר ברורה: לכרסם בתחושת הצדק של אותם תלמידים תמימים, שלומדים מספרי התורה, למקור זכותנו על הארץ.

ילדי ישראל, אליבא ד-יולי תמיר, צריכים לדעת שכל מה שמעבר לגבולות 67 זה שטח כבוש, בזמן שילדי פלשתין לומדים שארצם משתרעת מהירדן עד הים. לא צריך לזיין את העין, כדי לראות את הכרסום המסוכן בצדקת זכותנו על הארץ, ואסור לנו להתחמק מצרור שאלות התרות אחר מקורות הכרסום הזה.

בימים שנסראללה חותר לשלטון בלבנון, וברשות הפלשתינית החמאס בתהליך התחזקות,  ואסאד משמיע קולות של פופאי- יולי תמיר מתכוונת לתקוע בתודעתם של אזרחי העתיד, את ישראל הזעירה. אם מחברים את הכול, לאיומים שמשמיע הצורר האיראני, מבינים את הסקרים לפיהם יותר ויותר ישראלים חוששים, שחלום הביעותים של אושוויץ, עלול להפוך למציאות.

השאלות מציקות: מה קרה לנו שאפילו קציני צמרת בצה"ל (במיל), מסתובבים בעולם, ומיחצנים את התוכנית של וילנר, תוך ויתור על השלום. איך זה, שסיסמתה של קבוצת השוליים "שלום-עכשיו" לאמור, "שטחים תמורת שלום", הפכה לחלום הרטוב של נאמני הליכוד  "הקיצוניים".  מהי הסיבה האמיתית למטמורפוזה המדינית שעבר החישוקאי שרון שהורה  מוואי-פלנטיישן, ליקיריו המתנחלים "לתפוס כל גבעה". ובתמצית: איך הפכו "גבולות אושוויץ", לתוכנית מדינית נחשקת ?

התשובות לשאלות האלה חשובות, מפני שיש להן קשר הדוק, לאחיזתנו העתידית בארץ הזאת. מספר סיבות, שיש ביניהן קשר, מסבירות את הכרסום הזה. אביא שלוש:

א)- רגשי נחיתות של הימין, בעיקר הליכוד- מול השמאל. ב)- התיעוב שחש השמאל כלפי הימין. ג)- עוצמתם הרבה של מפיצי הרפיון בתקשורת הישראלית.

וההסבר: עם ישראל גילה מהי איכות חיים, והתאהב. כמו על סיפונה של הטיטאניק, היהודים חוגגים, ואין דעתם נתונה למשביתי השמחה מימין. במצב כזה, חלק ממנהיגי הליכוד התעייפו מהפעלת הנורות האדומות, וחיפשו דרך לקבל חיבוק אידיאולוגי מהשמאל. כל אימת שהתקרבו, השמאל, שחש כלפי הימין תיעוב גנטי היסטורי, זז עוד שמאלה, ועוד שמאלה, ועוד שמאלה. ההתקרבות לתהום, מפחידה ומבעיתה את השמאל, פחות מהחיבוק עם היריבים מהימין.

במקביל- החמאס והג'יהד האסלאמי אומרים: "לעולם לא נוותר על גרגיר מאדמת פלשתין". השייך' הישראלי סלאח ראאד אומר לעשרות אלפי מעריצים משולהבים: "מדינת היהודים היא אפיזודה". אחינו מהשמאל ישמעו את זה מיליון פעם, ולא יפנימו. יולי תמיר תתעקש על גבולות אושוויץ, סליחה גבולות הקו- הירוק, ואבו-מאזן המתון מוסיף: "פלוס זכות-השיבה"! הכיוון ברור…

כשמאיר וילנר, אומר לנו מתוך קיברו "אמרתי לכם, בסוף נגיע לגבולות 67", משיב לו מתוך הקבר, חתן פרס נובל לשלום, עראפת: על תוכנית השלבים לא שמעת?….

2 תגובות לפוסט "בדרך ל(גבולות) אושוויץ"